אנשים ישראל אנשים ישראל
  עמוד הבית מאמרים לפי חתכים מאמרים לפי א-ב אלבומי תמונות ישראליאנה - אז והיום אירועים  

דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
 3 מדרגים

הסלט במסורת היהודית והישראלית

סלט ישראלי
עוז אלמוג
הכנת סלט
עביר זידאן
מחברי המאמר
רפי סירקיס
המאמר הופיע במקור בספר סלטים עולמיים, רות סירקיס, 2003.

נוצר ב-3/2/2010  |  עודכן לאחרונה ב-5/9/2010

המילה המודרנית "סלט"

המילה סלט הצטרפה לשפה העברית מאד לאחרונה. במילון תבשיל שפרסם וועד הלשון העברית בשנת 1912 (תרע"ב) עוד ניסתה את כוחה מילה אחרת לגמרי – מְלוּחִית, בתרגום לועזי: "סאלאט" ועם פירוש: יְרָקוֹת קְצוּצִים מְתֻבָּלִים בְּמֶלַח וּבְשֶׁמֶן. ברור שהמילה מְלוּחִית קשורה איך שהוא למלח. והסיבה? גם המילה salad בשפות האירופאיות קשורה מאד למלח, והיא נגזרת מן המילה sal בלטינית, שמשמעותה מלח. החידוש הלשוני מְלוּחִית לא החזיק מעמד זמן רב. במילון מטבח שפרסם וועד הלשון העברית בשנת 1938 (תרצ"ח), כבר מופיעה המילה סַלַּט ולידה התרגום salad. אי לכן הסלט העברי החדש נמצא בשימוש פחות ממאה שנה, , ובשביל שפה עתיקה כמו עברית זה חידוש טרי מאד.

יש באותו מילון של 1938 עוד כמה ביטויים באותו עניין שנקלטו היטב כגון: מַחֲמַצִּים כתרגום ל- pickles , ירקות כבושים כתרגום ל- preserved vegetables , ו- תַּחֲמִיץ למילה הלועזית מרינדה. היה גם ניסיון להשתמש בראשי התיבות מן התלמוד נ"ט של זוג המילים נותן-טעם כתרגום למונח condiments . למרות שבספרות הרבנית שגורים הביטויים נ"ט ואפילו נ"ט בר נ"ט – לעברית המדוברת הם לא חדרו.

הסקירה דלהלן מחולקת לשניים. החלק הראשון ממה מכינים סלט עוקב אחרי מקורותיהם של מרכיבי הסלט השונים. החלק השני סלט עברי חדש סוקר תיאורים של סלטים בכתבי המחברים של העברית החדשה.

שורשי המילים

חיפוש במקורות בעקבות מרכיבי הסלט חושף פסיפס עשיר ומרתק של צמחים, פירות וחומרי תיבול. באמצעות מרכיבי הסלט מתאפשרת לנו הצצה לחיי החקלאים היהודים, שגידלו את מוצרי הסלט. הם היו צריכים לתפקד במסגרת של דיני מעשרות ודיני שמיטה, דיני כלאיים ודיני שבת. ובכל פעם שנדון נושא שכזה מתגלה העושר הלשוני של השפה העברית.

חיי היום-יום של עם חקלאי יצרו מילים מדויקות להגדרת מיני הצמחים ושלבי גידולם. יש מילים מיוחדות לתיאור מצב הבשלות של כל ירק ופרי ולדרך האיסוף של היבול. ויש גם מילים מיוחדות לתיאור הקילוף, השימור או הייבוש של כל מין וזן. תקופת הגלות הארוכה, והנתק מעבודת האדמה גרמה לכל הענף החקלאי של השפה לקפוא על מקומו, ממש כמו היפיפייה הנרדמת. אך בניגוד ליפיפייה, שבסוף הסיפור התעוררה לגמרי – בעברית הרבה מילים יפות ומדויקות לא זכו לקום לתחייה.

חמישה ירקות סלט חשובים: עגבניות, תפוחי-אדמה, תירס, פלפלים וחצילים , לא היו ידועים ליהודים בזמן העתיק, ולכן לא היו להם שמות עבריים. ארבעת הראשונים הובאו מאמריקה לאירופה במאות ה- 16 וה- 17 ונכנסו לשימוש באופן הדרגתי. החמישי, החציל, חדר לאירופה בערך באותו הזמן, אך מהכיוון השני – מהודו, דרך ארצות ערב וצפון אפריקה. השפות האירופאיות התמודדו עם מוצרים אלה בזמן-אמת, והמציאו להם שמות. העברית טיפלה בהם הרבה יותר לאט, אבל זה כבר שייך לסוף הסיפור.

בין המרכיבים השונים שמהם עושים סלט יש כאלה הנטועים ברבדים העמוקים ביותר של השפה – בתורה , בנביאים ובכתובים. ויש מרכיבים שמופיעים לראשונה במשנה ובתלמוד. אצל הרמב"ם, בספרו היד החזקה, מן המאה ה- 12 המסכם את כל הדינים בעברית, ובצורה מרוכזת, אפשר למצוא את השמות של מרכיבי הסלט שהיו ידועים בזמנו. חלקם מובנים מאליהם וחלקם מפתיעים במודרניותם. במשך כמה מאות שנים הייתה למרכיבי הסלט רגיעה ובספרות הרבנית הם לא תפסו מקום חשוב. זאת היות ולא הייתה פעילות חקלאית יהודית רבה בגלויות השונות, ובכל מקרה דיני ארץ ישראל שונים מהדינים בחו"ל.

הסקירה הלשונית של המוצרים מכילה שלושה מעגלים. המעגל המרכזי הוא רשימת החומרים שמהם מכינים סלטים. המעגל השני כולל את מרכיבי הרוטב – המלח, השמן והחומץ והסוכר והמעגל השלישי הוא מעגל התבלינים, חומרי הקישוט ומרכיבים אקזוטיים נוספים.

אחרי שמנטרלים את חמשת הירקות ה"חדשים" עדיין נשארים סלטים חשובים רבים, המיוצגים בספר זה, שמכינים אותם ממוצרים הבאים מן המשפחות הקדמוניות: משפחת החיטה, משפחת הקיטניות (הכוללת גם את האורז שהצטרף אליה בתקופת המשנה), משפחת הדלועיים (הכוללת גם את המלפפונים והקישואים), משפחת הבצלים, משפחת הכרוביים, ומשפחת הפיטריות.

משפחת החיטה

החיטה משתתפת בסלטים הן בצורות של בורגול ושל קוסקוס, והן בצורות של לחם למיניו. איזכורים כתובים עתיקים של בורגול (גרגירי חיטה שבורים) קיימים, אם יודעים לחפש אותם תחת השם הקדום ריפָה או ריפוֹת. איזכורים עתיקים של קוסקוס (שעושים מסולת וביצים) בינתיים לא מצאתי. לעומת זה הלחם, שאוכלים אותו עם סלטים רבים ומנגבים, בצורתו כפיתה, סלטים אחרים, נמצא בשורשי השפה. לעמים שונים יש סלטים שלחם יבש וממוחזר הוא המרכיב העיקרי, ומתכונים לסלטים כאלה ניתנים בעמודים שבתחתיתם מצויינת המילה "לחם" . ניצול לחם קצת ישן להכנת סלט מבוסס על העיקרון "לחם לא זורקים" שהוא עיקרון בסיסי בתרבות היהודית והמערבית.

הלחם נזכר לראשונה בגירוש מגן העדן, ולא בהקשר חיובי. האמירה (בראשית ג, יט): בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם. נחשבת לאחת הקללות שקולל האדם על חטא האכילה מפרי עץ הדעת. במעמד הגירוש אין התייחסות לצורתו, לטעמו או לצורת הכנתו של הלחם, אלא להיותו המזון הבסיסי ביותר, נציגם של כל המאכלים שאוכלים בני האדם.

בפעמים הבאות שנתקלים בלחם בכתובים הוא מקבל איפיונים ושמות נוספים. אברהם אבינו מציע לשלושת המלאכים (בראשית יח, ה): פת לחם ובעצם הוא מתכוון לסעודה שלמה. במסגרת ההכנות לסעודה נותן אברהם אבינו לשרה, ממש תוך כדי ריצה, את המתכון הראשון שבתנ"ך. מתכון הכולל גם כמות וגם דרך הכנה (בראשית יח, ו - ח): מַהֲרִי, שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת – לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת. השימוש במילה עוגה נובע מן הצורה העגולה של פיתות קמח הסולת המשובח שהשתמשה בו שרה, וכלל לא מדובר על קינוח.

מסעודת אברהם ממשיכים המלאכים בשליחותם לסדום, ומתארחים שם בביתו של לוט. אצל לוט, מספרת לנו התורה אכלו המלאכים מצות (בראשית יט, ג): וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. למותר לציין שהביקור לא היה בפסח, כי את פסח עוד לא חגגו בימי אברהם ולוט. והמילה מצות מתייחסת לסוג הלחם שהוגש בארוחה.

גם סיפור עלייתו לגדולה של יוסף במצרים קשור בלחם ובחיטה. יוסף התחיל את פעילותו במצריים אצל שר הטבחים פוטיפר. שר האופים ושר המשקים, שישבו יחד עם יוסף בבית הסוהר, תרמו כל אחד בדרכו להתפתחות הקריירה המדהימה שלו. קרירה שהייתה כולה קשורה בניהול נכון של מאגרי החיטה של ממלכת מצרים (בראשית מא, מט): וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם, הַרְבֵּה מְאֹד – עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר, כִּי אֵין מִסְפָּר. בעזרת המאגרים האלה רוכש יוסף בשנות הבצורת את כל הקרקעות במצרים והופך את פרעה לשותף של 20% בכל גידול חקלאי, כמו שנאמר (בראשית מז, כג-כו): כג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם, הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה; הֵא-לָכֶם זֶרַע, וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה. כד וְהָיָה, בַּתְּבוּאֹת, וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית, לְפַרְעֹה; וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם, וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם. כה וַיֹּאמְרוּ, הֶחֱיִתָנוּ; נִמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה. כו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד-הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה – לַחֹמֶשׁ. אם החומֶש הזה היה הבסיס המיסויי שהחזיק את מערכת השלטון הפרעונית, ואיפשר את בניית הספינקס והפירמידות – אז יש לחכמי הכלכלה של היום עוד הרבה מה ללמוד מיוסף…

הלחם חוזר ומופיע מאות פעמים בתנ"ך הן כפשוטו כמזון בסיסי והן כמושג כללי של אוכל ושל שובע. הוא נכלל במטבעות לשון חיוביות כגון "לחם מן השמיים", "לחם חם", "ככר לחם", "חלת לחם", "לחם לשובע", "לחם אבירים", "לחם תנופה", "לחם הביכורים", "לחם חוק", "מטה לחמו" , "עובד אדמתו ישבע לחם", "נותן לחם לכל בשר", "לחם לאכול ובגד ללבוש", "לחם לפי הטף", "לחם חמודות", "לחם שלמה", "לחם הפנים"
ובמטבעות לשון שליליות, בהקשר של תלונות, טענות ונבואות זעם: "לחם צר ומים לחץ" "לחם קלוקל", "לחם עוני", "לחם רשע", "לחם שקר", "לחם כזבים", "לחם מגואל", "לחם במשקל", "לחם דמעה", "פתותי לחם", "עד ככר לחם"
ויש אפילו לחם הפועל, אמנם בחלום, כנשק סודי (שופטים ז, יג): וַיָּבֹא גִדְעוֹן– וְהִנֵּה-אִישׁ מְסַפֵּר לְרֵעֵהוּ חֲלוֹם; וַיֹּאמֶר הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן, וַיָּבֹא עַד-הָאֹהֶל וַיַּכֵּהוּ וַיִּפֹּל וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה, וְנָפַל הָאֹהֶל.

הבורגול, החיטה הכתושה, שממנה מכינים את הסלט הפופולרי טאבולה נזכרת בתנ"ך בשמה העברי, שלא זכה לקום לתחיה. השם העברי הוא ריפָה או ריפוֹת. פסוק נפלא במשלי יוצא מן ההנחה שכולם יודעים מהי ריפה ואיך מכינים אותה. הפסוק משתמש בתהליך כתישת החיטה כדי להדגים כמה חזק דבוקים זה לזה האוויל ואיוולתו (משלי כז, כב) אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת – בַּעֱלִי: לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ.

קיטניות ואורז

עדשים

הנציגים הראשונים של משפחת הקיטניות בעברית הכתובה הם דווקא העדשים האדומים, והם מופיעים בהקשר בישולי. יעקב, יושב האוהלים מבשל נזיד עדשים , ועשיו, איש הציד והשדות חוזר רעב, ומבקש (בראשית כה, ל): הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה – כִּי עָיֵף, אָנֹכִי. והסיפור ממשיך (בראשית כה, לד): וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, ובתמורה מכר לו עשיו את הבכורה.

העדשים מופיעים גם בדיני המסחר ההוגן שמנסח הרמב"ם: (מכירה יח, יא) המוכר עדשים לחברו מקבל עליו רובע עפרורית לסאה. ... נמצא בהן יתר על השיעורים האלה כל שהוא – ינפה את הכול ויתן לו ... מנופין וברורין שאין בהן כלום.
כלומר – יש כמות מסויימת של פסולת שמקובלת במסחר העדשים (ובמסחר בכלל). אבל אם נמצא שיש עודף של פסולת חייב המוכר לתקן את המעוות בכך שיסלק את כל הפסולת.

פולים

הפולים מופיעים בספר שמואל ב' י"ז, כז עד כט : שלושת נציגי הוועד למען החיילים של דוד – שֹׁבִי בֶן-נָחָשׁ מֵרַבַּת בְּנֵי-עַמּוֹן, וּמָכִיר בֶּן-עַמִּיאֵל מִלֹּא דְבָר, וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי, מֵרֹגְלִים – מביאים לחיילים הרעבים, הצמאים והעייפים – מִשְׁכָּב וְסַפּוֹת וּכְלִי יוֹצֵר, וְחִטִּים וּשְׂעֹרִים וְקֶמַח וְקָלִי, וּפוֹל וַעֲדָשִׁים.
הפולים חוזרים ומופיעים ברשימה שנותן הנביא יחזקאל (יחזקאל ד, ט): וְאַתָּה קַח-לְךָ חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים, וְנָתַתָּה אוֹתָם בִּכְלִי אֶחָד, וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְךָ, לְלָחֶם.

אפונים

כדי להגיע לאפונים צריך כבר להיכנס למשנה, בה מוצאים כמה סוגים :
אפונים סתם (משנה שבת כא, ג): ושער של אפונין ושער של עדשים.
אפונין הגמלונין (משנה שביעית ב,ח): אפונין הגמלונין, משתרמלו לפני ראש השנה. (גם כלאיים ג)
אפונים לבנים ואפונים שחורים נזכרים שניהם, על ידי רבי יהודה במשנה, (טבול יום א,ה.)

קיטניות

במשנה מופיע לראשונה גם המונח קיטניות כדי לתאר תכונות משותפות, וכדי להחיל דינים משותפים. למשל (ביצה א,ח): הבורר קיטניות ביום טוב. או (טבול יום ב, ה): קיטניות שקרמו על גבי פרוסות. וגם מעשה קדרה בקיטניות.
הרמב"ם (כלאיים א,ח) נותן הגדרה ברורה של המשפחה: קטנייות – הם כל זירעון הנאכל לאדם חוץ מן התבואה, כגון הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין והספיר וכיוצא בהן. כדי להשלים את הרשימה גם עם השעועית, ובאותה הזדמנות לשמוע על הפורקדן והטופח צריך לחזור למשנה, ובמסגרת דיוני הכלאיים מוצאים גם אותם (כלאיים א, א): הפול והספיר, הפורקדן והטופח, ופול הלבן והשעועית – אינם כלאים זה בזה.

אורז

האורז לא נזכר בתנ"ך, כי הוא עוד לא היה ידוע באיזורנו בזמן שהתנ"ך נכתב. מערש התפתחותו בדרום מזרח אסיה, מן העמקים הפוריים של בורמה התפשט האורז מזרחה לתאילנד, סין ויפן, ומערבה להודו. לאגן הים התיכון הוא הגיע באמתחותיהם של חייליו של אלכסנדר מוקדון שחזרו מהודו, והיה ללהיט חקלאי וקולינארי . זה בערך הזמן בו מתחיל האורז להופיע בכתובים בשפה העברית.

חכמי המשנה, שהיו מעורים במתרחש, דאגו להתייחס בדיוניהם למשתתף החדש. ואמנם, האורז מופיע לפתע בדיונים בקרבתן של החיטה, השעורה, הדוחן והפרגים. מן הפסוק (חלה ג, ז): העושה עסה מן החטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן, חייבת בחלה. אפשר ללמוד כי הוסיפו אורז בכמויות משתנות לקמח החיטה כדי להשיג גיוון בטעמים של דברי מאפה. היות והאורז לא נזכר בדיני הפרשת החלה המקוריים עלתה השאלה מה דינם של דברי המאפה המעורבים. והתשובה הניתנת במשנה היא שהכל תלוי בטעם. אם יש טעם דגן יש חובת הפרשת חלה. מן הפסוק בהמשך (חלה ג, י): הנוטל שאור מעיסת חיטים ונותן לתוך עיסת אורז. אפשר ללמוד כי אולי הכינו גם מיני מאפה שמרים, מאורז בלבד.
אבל ההפתעה האמיתית היא התייחסותו של רבי יהודה ליין של אורז: (טבול יום א א) ...ורתיחת יין חדש, רבי יהודה אומר, אף של אורז. ובכן, היין הזה היה כאן הרבה לפני פתיחתה של המסעדה הסינית הראשונה...

עלילות המלפפונות והכרישות

על העושר הקולינרי במצריים אנחנו לומדים מהטענות בעת הנדודים במדבר. בני ישראל יושבים ובוכים ונזכרים בגעגועים בשתי משפחות של ירקות חשובים, זו אחר זו (במדבר יא, ה): זָכַרְנוּ… אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים (משפחה אחת) וְאֶת הֶחָצִיר, וְאֶת הַבְּצָלִים, וְאֶת הַשּׁוּמִים. (משפחה שניה)

כבר בטענות הגרגרניות האלה מתחילות שתי מחלוקות קולינריות-לשוניות שנמשכו אלפי שנה.
המחלוקת הראשונה היא בעיניין הקישואים, והשניה בעניין החציר. שתי המחלוקות הן רבות פנים. מחלוקת הקישואים נמשכה ממש עד ימי הורינו (או סבינו, לצעירים שבקוראים) ורק המכבש של שפה מדוברת, שאינה יכולה לסבול עמימות של מושגי יסוד יומיומיים, פתר אותה אחת ולתמיד. מחלוקת החציר הרבה פחות מפורסמת.

נפתח בקישואים

השאלה הראשונה היא איך קוראים לפריט היחיד: האם הוא קישות או האם הוא קישוא?
והשאלה השניה, החמורה יותר, האם המתלוננים התכוונו למה שאנחנו קוראים היום מלפפון או למה שאנחנו קוראים היום זוקיני? הדי השאלה השנייה מגיעים כמעט עד ימינו אלה. בספרות ההשכלה, בתחילת תחיית הלשון העברית הייתה ידו של הקישוא כמלפפון על העליונה, ראו להלן את הקטע אצל מנדלי מוכר ספרים, המספר על כבישת הקישואים לימות הגשמים.

עוד בשנת 1938 ניסה וועד הלשון להעיף את המלפפון, והציע לקרוא לו קִשּׁוּא [ולא "מלפפון", שכל המשתמש בשם זה לצמח זה אינו אלא טועה. בערבית חיאר], ולירק השני לקרוא קִשּׁוּת, קִשּׁוּא בִשּׁוּל [בערבית כוסה].
למרות מאמצי הגירוש המלפפון לא נכנע, ומעמדו הן בספרות החדשה והן בשפת היום-יום בטוח וחזק.

כדאי לציין שהמלפפונות אינם המצאה חדשה כלל וכלל והם מופיעים כבר במשנה, ביחד עם הקישואים, ועם חבר נוסף מאותה משפחה – הדלעת (משנה, מעשרות א ד): הקשואים והדלועים והאבטיחים והמלפפונות. ובלשון יחיד, (כלאיים א,ב): הקשות והמלפפון אינם כלאים זה בזה. וכדי להסיר ספק שמדובר על מלפפון שאוכלים אומר הרמב"ם: (אוכל ו, ג): מלפפון שחתכו ונתנו על השולחן.

אלוף בצלות, אלוף שום ואלוף חציר???

המחלוקת השניה היא הרבה פחות מפורסמת, והיא בעיניין החציר. נחזור שוב על הטענה (במדבר יא ה): זָכַרְנו אֵת ּ… הֶחָצִיר, וְאֶת הַבְּצָלִים, וְאֶת הַשּׁוּמִים.

בכל הופעותיו האחרות של החציר בתנך ברור שמדובר על מזון לבהמות ( מלכים א י"ח, ה): אוּלַי נִמְצָא חָצִיר, וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד . בהקשרים זועמים יותר אומר הנביא (ישעיהו מ,ז): יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ והוא מוסיף: אָכֵן חָצִיר הָעָם. האם מתקבל על הדעת שאל חציר לבהמות התגעגעו המתלוננים? האם מתקבל על הדעת שאנשים שידעו שהאבטיחים והקישואים הם בני אותה משפחה הוסיפו את חציר הבהמות כחריג במשפחת הבצלים והשומים?

ואכן יש פירוש אחר לחציר המצרי שאליו התכוונו, והוא שבעצם מדובר כאן על הכרישה. היא בהחלט בת משפחה של הבצלים והשומים, ובכל זאת שונה מהם. את הדי הפירוש הזה אפשר למצוא אצל עמנואל הרומי (שנולד ברומא בשנת 1261 ונפטר בשנת 1336). בספרו מחברות עמנואל (כרך ב' מחברת יח עמוד 512) מופיעה בלדה שהיא כעין גירסא מוקדמת לאגדת "אלוף בצלות ואלוף שום" של ביאליק. המשורר האורח משבח את הבצלים ואת השומים, אבל חסרה לו הכרישה. אמנם עמנואל הרומי לא משתמש במילה כרישה. הוא משתמש הן במילה העתיקה "חציר" והן בדימוי משלו "מטה אלישע" כדי להעמיד את הכרישה בשורה אחת עם השום והבצל. וכך מתגלגל הסיפור:
ויאמר השר הלא חסרת דבר בבית הנכבד
ואען ואומר בחיי חסרתי דבר אשר עלי מאד כבד
כי ראיתי בבית השר שומים
כאילו נגזרו מן האורים ומן התומים
ובצלים מהוללים
יחפירו ביפים הגלגלים
וגלדיהם עבים
והמן בתוכם נצפן
ומראיהם ומעשיהם כאשר יהיה האופן בתוך האופן
והחציר עב ויקר
כמטה אלישע ויפפיו לא נחקר
ואומר אל הנכבד ואל אדר היקר
הדג והבשר טפל והשום והבצל והחציר עיקר
הביאו לי מטה החציר כי רצוני לעשות בו המופתים
ושמעתי אומרים כי הוא טוב למעשה חביתים
ויאמר האיש חייך בביתי היום שום וחציר לא תאכל
כי ריחם נילאתי כלכל ולא אוכל.

שש מאות שנה מאוחר יותר מקבלים הבצלים והשומים טיפול אוהב בידיו של ביאליק ב"בדיחה עממית בחרוזים" החביבה "אלוף בצלות ואלוף שום" 1928. סיפור הרקע הוא על שני נסיכים הנקלעים, זה לאחר זה, לאי רחוק שאליו לא הגיעו הבצל והשום. הנסיך הראשון מציג את הבצל ואומר (עמ' שנז):
איך לא תדע את הבצל ירק הגינה,
והוא פרי מפרי האדמה,
ידעהו כל עבד וכל אמה,
פרי עז ומר ואכזרי,
מבני חריף למשפחת מררי,
עודנו באיבו ילבש מכנסיים,
עומד על ראשו ורגליו לשמיים,
כמתהדר: "ראו כמה גדולים מעשי
וכמה ירוקים מכנסי!"
ובגמלו ייצא בתכריך זהבו,
והנחש מקנן בלבבו,
ובשרו פצלות פצלות לבנות,
כמעשי הכותנות בתוך הכותנות,
מהן לבנות כולן ומהן לבנות ותכלת,
וטעמו כטעם החלבנה והשחלת,
כל אוכלו חי יצעק: הושענא !
מר-לי מר, הירוני לענה! –
והמפשיטו והמפלחו דמוע תדמע עינו
על כן לא יאכלוהו השועים בעינו,
כי-מאכל דמעה לאביוניהם יתנוהו,
הם בפיתם על מרוריו יאכלוהו.
ואשר יאכלנו חי לתיאבון ולכוסף,
יאכל ממנו כזית ואל יוסף,
פן-יעמוד טעמו בפיו וריחו לא יאסף.
ואולם חי-מלכי אם-יש כבצל בכל הירק
נותן טעם לשבח במרק,
וכי יותן ממנו בצלי אש –
וערב הצלי על-אחת שש
כי כן משפט הפרי הזה וכן דתו:
מר הוא בחייו ומתוק במיתתו.

בזכות הצגת הבצל זוכה הנסיך הראשון לתואר "אלוף בצלות" ולזהב מלוא הטנא, והוא שב בתרועה לביתו. הנסיך השני מחליט לחזור על ההצלחה ולהציג בפני מלך האי את השום. תאור השום נעשה הפעם מפיו של גדול החרטומים, חכם הרזים וערום הערומים, אשר לו החוטם המיובל, המצמיח גרגירים אדומים: (עמוד שנח):
הפרי המיוחס הזה, על פי סימנים לרוב,
אח קטון הוא לבצל או שארו הקרוב,
כי כן ילבש גם-הפרי הזה מעילים,
כמשפט הבצל בן-המלכים והאצילים
ואם המעיט-לו אלוהים מאחיו הבכור בגדים וגלדים
העדיפו עליו ביתר הסגולות והחסדים
כי תחת הקליפות הירבה לו "תוך"
ויתן ללבבו צחצחות וזוך,
והוד והדר שיווה עליו,
בתיתו לו בשר צח כחלב,
ויעטרהו לתפארת בלורית וזקנקן…
כי חריף זה הקטון מאחיו הגא והנקי.
סוף דבר, שני אחים הם גם בפרידתם,
ואם לא ראי זה כראי זה – אחת דתם,

הצד השווה בשניהם – צחנתם.

ירקות נוספים

משפחת הכרוביים

הכרובים הראשונים הנזכרים בתנ"ך הם דווקא מלאכים ולא ירקות (בראשית ג, כד): ויגרש את האדם; וישכן מקדם לגן-עדן את הכרבים, ואת להט החרב המתהפכת. המשמעות החלקאית של המילה כרוב באה מן היוונית העתיקה, וחז"ל הכניסו אותו לעברית יחד עם בני משפחה אחרים. שלושה מהם נזכרים במשנה יחד עם הכרוב (כלאיים א, ג): הלפת והנפוץ, והכרוב והתרובתור. יש החושבים שהתרובתור הוא שם קדום לכרובית. הרמב"ם מציין את בני המשפחה כדוגמה לירקות שלא אוכלים אותם חיים, אלא שולקים אותם (=מבשלים אותם בישול קצר במים) והוא אומר (אהבה, ברכות ח, ג): ירקות שדרכן להיאכל שלוקין כגון כרוב ולפת.

משפחת הפיטריות

הפיטריות והכמהין נזכרים אצל הרמב"ם בנשימה אחת, בתוך רשימה של מאכלים אחרים. הוא אומר: (אהבה, ברכות ח, ז): ותבשיל שעברה צורתו, והנובלות שהן פגין, והשיכר, והחומץ, והגובאי, והמלח, והכמהין והפטרייות – על כולן הוא מברך תחילה, שהכול.

מרכיבי רוטב הסלט

מלח

המלח מופיע לראשונה בתורה בצורה דרמטית, ובכלל לא בהקשר לתפקידו כחומר התיבול הבסיסי ביותר. המקום הוא ככר הירדן, שעליה נאמר (בראשית יג, ט): כִּי כֻלָּה מַשְׁקֶה , הזמן הוא מהפכת סדום ועמורה, והמשתתפים הם משפחת לוט הנמלטת בעור שיניה מעמק החטאים. ההוראות שקיבלו בני המשפחה היו ברורות: צריך לברוח בכל המהירות ולא להסתכל אחורה. והעונש על הפרת ההוראות היה מיידי ונורא (בראשית יט, כו): וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ, מֵאַחֲרָיו; וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח.

סיפור דרמטי נוסף הקשור במלח מתרחש ביריחו, לא כל כך רחוק מסדום ועמורה. אלישע הנביא מתיישב בעיר, ולאחר שהתושבים נוכחו בכוחותיו המיוחדים הם באים אליו בבקשה לרפא את מי השתייה שהם רעים.
(מלכים ב, ב, יט - כא): יט וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר, אֶל-אֱלִישָׁע, הִנֵּה-נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה; וְהַמַּיִם רָעִים, וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת. כ וַיֹּאמֶר, קְחוּ-לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה, וְשִׂימוּ שָׁם מֶלַח; וַיִּקְחוּ, אֵלָיו. כא וַיֵּצֵא אֶל-מוֹצָא הַמַּיִם, וַיַּשְׁלֶךְ-שָׁם מֶלַח; וַיֹּאמֶר כֹּה-אָמַר יְהוָה, רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה – לֹא-יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת. כב וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּדְבַר אֱלִישָׁע, אֲשֶׁר דִּבֵּר.

עקב חשיבות המלח נוצר הביטוי "ברית מלח" והוא מופיע לראשונה בהקשר של זכויותיהם של בני אהרון הכוהנים, ושל הלויים לקבל את תרומות הקודש (במדבר יח, יט): כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים, אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַיהוָה – נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ, לְחָק-עוֹלָם: בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יְהוָה, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ.

הביטוי "ברית מלח" חוזר ומופיע בנאום שלפני הקרב שבין אבייה מלך יהודה לירבעם מלך ישראל: (דברי הימים ב יג, ד-ה) שְׁמָעוּנִי יָרָבְעָם וְכָל-יִשְׂרָאֵל. ה הֲלֹא לָכֶם, לָדַעַת, כִּי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִד עַל-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם: לוֹ וּלְבָנָיו, בְּרִית מֶלַח.

רק מאוחר מאד בתנך נזכר סוף סוף המלח כתבלין בסיסי, כפי שאומר איוב (איוב ו, ו): הֲיֵאָכֵל תָּפֵל, מִבְּלִי-מֶלַח.

שמן זית ושמנים אחרים

הזיתים מופיעים לראשונה במקרא לא כפריט מזון אלא כסמל של חיים נורמליים, לאחר הקטסטרופה של המבול. היונה החוזרת לתיבת נח (בראשית ח, יא): וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ מביאה מסר של הצלה.

תפקיד הזית כמקור לשמן מובלט בתקופות קדומות ביותר. כאשר מוגדרות מעלותיה של ארץ ישראל, ומפורטים שבעת המינים "זית שמן" הוא אחד מהם (דברים ח, ח): אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ זֵית-שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ.

בעבודת הקודש באוהל המשכן משתמשים בשמן זית זך כתית (שמות כז, כ): שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית – לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד, ובצירוף המילים הזה משתמשים עד היום לתיאור המוצר או התהליך המשובחים ביותר.

במשל יותם מובלט מעמדו החשוב של הזית בין יתר עצי הפרי. כאשר העצים רוצים להמליך מלך הפנייה הראשונה היא אל הזית, ומתנהל הדיאלוג הבא: (שופטים ט,ח – ט): הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים, לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ; וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת, מָלְוכָה (מָלְכָה) עָלֵינוּ. ט וַיֹּאמֶר לָהֶם הַזַּיִת, הֶחֳדַלְתִּי אֶת דִּשְׁנִי, אֲשֶׁר בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים; וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים.

היות ועצי הזית היו נפוצים, נחקקו עבורם דינים מיוחדים, בענייני צדקה. בקציר החיטים ניתנו שלושה מונחים שונים של צדקה לעניים: לקט, פאה ושכחה. על קטיף הזיתים נאמר (דברים כד, כ): כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ, לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ: לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, יִהְיֶה.

את ענפי הזיתים חבטו אז, כמו בימינו, כדי שהזיתים יפלו ואפשר יהיה לאסוף אותם בקלות. והציווי לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ קשור למילה הקדומה פוֹארָה שמשמעותה ענף של עץ . והוא אומר, במילה אחת, משפט שלם: "אל תטפס על עץ הזית או תתאמץ בדרך אחרת להגיע לזיתים האחרונים, שלא נפלו מן הענפים. תשאיר אותם לעניים".

הנביא ישעיהו משתמש באותה תמונה של קטיף הזיתים כמשל בנבואת זעם שלו, אבל המילים שהוא משתמש בהן אחרות (ישעיהו יז, ו): וְנִשְׁאַר-בּוֹ עוֹלֵלֹת כְּנֹקֶף זַיִת, שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר; לזיתים הנותרים על העץ מתייחס הנביא כ- עוֹלֵלֹת, לפעולת הקטיף הוא קורא נֹקֶף, ואצלו הענף כבר נקרא אָמִיר.

בדיונים שבמשנה מתייחסים לשלבי הייצור של שמן הזית ולאכסונו. כלי האכסון המישנאיים היו כדים, קנקנים, חביות ונאדות. כל כלי היה בוודאי שונה במקצת מחבריו, ולכן זכה לשם מיוחד בעבורו. המשנה מתייחסת לשימוש בשמן הזית כמזון וכחומר תאורה, וניתנים גם כללים הוגנים באשר למסחר בו.

הרמב"ם מתעד מונחים ותהליכים נוספים הקשורים בשמן (איסורי מזבח ה ): לא יבלול בשמן שריחו או טעמו רע. ואלו הם השמנים הפסולין – שמן של גרגרים שנשרו במים, או של זיתים כבושין, או שלוקין, או שמן של שמרים, או שמן שריחו רע... או שמן שהוציאו מזיתים שלא בשלו.

בפרק הבא מתאר הרמב"ם בפרטי פרטים את תשע(!) דרגות האיכות של שמן זית. החל ב: זית שגירגרו בראש הזית, וביררו אחת אחת, וכתשו, ונתנו לסל – השמן שיצא ממנו הוא הראשון וגמור ב: זיתים שמסקן כולן בעירבוביה ... ועטנן בתוך הבית עד שילקו, והעלן, וניגבם, ואחר כך כתש, ונתן לסל – השמן שייצא ממנו הוא השביעי. חזר וטען בקורה – השמן שיצא הוא השמיני. חזר וטחן וטען פעם שניה – השמן שיצא הוא התשיעי.

במקביל אנחנו מוצאים איזכורים של כל מיני שמנים מעניינים אחרים:
שמן יקר ביותר, שכנראה לא מיועד לאכילה, הוא שמן הורד עליו נאמר (שבת יד, ד): בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן ... רבי שמעון אומר, כל ישראל בני מלכים הם.

שמנים אחרים שנזכרים בהקשר לשימושם לצורכי תאורה, ולא נאמר שהיו שמני מאכל הם שמן הקיק ושמן הפקועות.
עוד מוזכרים (נדרים ו, ט) שמן שומשמין וגם (שבת ב, ב) שמן אגוזים, שמן צנונות, ושמן דגים.

הרמב"ם מוסיף לרשימת השמנים המשובחים את שמן האפרסמון, שעבורו יש אפילו ברכה מיוחדת (ברכות ט, ג): בורא שמן ערב. ועל שמן מבושם מתאימה הברכה בורא מיני בשמים. באותו הקשר מנחה הרמב"ם את מי שמביאים לו יין ושמן לנהוג כדלהלן (ברכות ט, ד): אוחז יין בימינו ושמן בשמאלו. ומברך על היין ושותהו, וחוזר ומברך על השמן ומריח בו, וטחו בראש השמש. ואם היה השמש תלמיד חכמים טחו בכותל.

 עצי הזית היו כל כך חשובים שנהגו לתת שמות לטובים ולחשובים שבהם, והרמב"ם נותן שלוש דוגמאות לשמות כאלה (מתנות עניים ה, כב): "אילן שהיה לו שם ידוע כגון זית הנטופה ... שהוא נוטף שמן הרבה, או השפכני, או הבישני" . מינהג מתן שמות פרטיים לעצים חשובים נמשך עד היום, ובפרקים הלאומיים הגדולים בקליפורניה עומדים עצי סקוויה ענקים וזקנים, ועליהם שלטים עם השמות שניתנו להם: "גנרל שרמן", "גנרל גראנט" ו"גנרל לי".

יין וחומץ

גם היין, ומאוחר יותר הענבים, והחומץ שנוצר מן היין מופיעים מוקדם מאד בתורה. הפעולה החקלאית הראשונה של נח הייתה נטיעת כרם, ובדרך התמציתית של התורה מייד נוצר יין, ונח בכבודו ובעצמו משתכר. (בראשית ט, כ-כא): וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע, כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר.

שיכור עוד יותר מפורסם הוא לוט. במקרה שלו היו אלו שתי בנותיו שיזמו את השתייה עד שכרות מוחלטת (בראשית יט, לב): לְכָה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִינוּ יַיִן…

חבורת השיכורים הבאה שבתורה היא של בני יעקב המבולבלים לגמרי מהצלחתו של אחיהם יוסף, ומהתגלותו אליהם בלי נטירת איבה (בראשית מג, לד): וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ, עִמּוֹ.

בעניין הסלטים אנחנו דווקא מתעניינים יותר בחומץ. מתוך דיני הנזירים אנחנו לומדים שבתקופת התורה הסתובבו בשוק שני מיני חומץ – חומץ שהכינו אותו מיין וחומץ שהכינו מבירה (במדבר ו, ג): מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה.

טעמו של החומץ נזכר במשלי דווקא בהקשר שלילי. (משלי י, כו): כַּחֹמֶץ, לַשִּׁנַּיִם – וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם: כֵּן הֶעָצֵל, לְשֹׁלְחָיו

השימוש היומיומי בחומץ כתבלין מופיע באחת התמונות של סיפור האהבה הרומנטי בין בועז לרות המואבייה (רות ב, יד) : וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל, גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן-הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ, בַּחֹמֶץ; וַתֵּשֶׁב, מִצַּד הַקֹּצְרִים, וַיִּצְבָּט-לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר.

בתקופת המשנה נוסף למזווה חומץ חדש (תרומות יא,ב): חומץ סתוניות.

סוכר

כאשר הרמב"ם דן בסוכר, אבל בלי שהמילה סוכר עמדה לרשותו, הוא נותן בכמה מילים את כל תהליך יצירת הסוכר (אהבה, ברכות ח, ה): הקנים המתוקים שסוחטין אותן, ומבשלין מימיהן עד שיקפא וידמה למלח. וכדי להבהיר עוד יותר את כוונתו הוא חוזר ומתאר בהמשך את הסוכר גם בדרך אחרת: "דבש אלו הקנים שנשתנה על ידי האוּר" . ומשמעות המילה אוּר היא אש.

בשפות האירופיות נקרא החומר המתוק הזה, שהזכיר לרמב"ם מלח, "שוגר" באנגלית ו"צוקר" בגרמנית וביידיש. המילה סוכר היא גירסה עברית של השמות האלה. בספרות העברית החדה של המאה ה-20 עצמה יש סוכר אצל שמחה בן ציון (אביו של הצייר נחום גוטמן) בסיפור "נפש רצוצה" שהתפרסם בשנת 1902, ואצל ביאליק בסיפור "סוחר" שהתפרסם בשנת 1903.

קישוטים, תוספות ומוצרים נדירים

כשיעקב שולח את בניו מצריימה להביא חיטה הוא שולח איתם מוצרי יוקרה שמשתמשים בכמויות קטנות מהם לתיבול המאכלים והתבשילים (בראשית מג, יא ): קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים. אל מוצרי היסוד של יעקב מצטרפים למדף התבלינים של השפה מוצרים נוספים (שמות ל, כג): וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ

אספרגוס

המוצר החדשני הזה, שעכשיו לומדים החקלאים בישראל איך לגדל אותו מוזכר במשנה (נדרים ו, י): הנודר מן הכרוב, אסור באספרגוס.

חזרת, כוסבר וחרדל

החזרת נזכרת בשמה, יחד עם אחותה הפראית חזרת הגלים , ברשימה של עוד זוגות של צמחי תבלין (כלאיים א,ב): חזרת וחזרת גלים, עולשין ועולשי שדה, כרישים וכרישי שדה, כוסבר וכוסבר שדה, חרדל וחרדל מצרי… אינם כלאים זה בזה.

לבבות דקל

המוצר המודרני הזה, שמייבאים אותו היום מברזיל בצנצנות ובקופסאות שימורים, היה ידוע גם לרמב"ם ולבני דורו, עוד לפני גילוי אמריקה. בדיון על הברכה הראויה למאכל זה הוא אומר (אהבה, ברכות ח, ו): הקור, והוא ראש הדקל שהוא כמו עץ לבן – מברך עליו בתחילה שהכול.

צלפים

צלפים מוחמצים, שקוראים להם גם קייפר'ס, גם הם אינם חידוש קולינרי של השנים האחרונות. מן הרמב"ם אפשר ללמוד שבעצם קיימים שני סוגים, מוגדרים היטב (אהבה, ברכות ח, ו): קפרס של צלף – מברך עליו בורא פרי האדמה, מפני שאינו פרי; והאבייונות של צלף, הן הפרי שהן כצורת תמרים דקים קטנים – מברך עליהן בורא פרי העץ. אם תסתכלו היטב בצנצנות תראו שמה שקורא הרמב"ם "קפרס של צלף" הם ניצנים מוחמצים – וזה סוג אחד. אבל יש גם צלפים, שנראים בדיוק כפי שמתאר הרמב"ם "כצורת תמרים דקים קטנים" והם הפירות המוחמצים של אותו צמח.

פלפל אנגלי וג'ינג'ר

הרמב"ם מבחין בין שתי הצורות שבהן משתמשים בתבלינים הללו והוא אומר (אהבה, ברכות ח ז): הפלפלין והזנגביל – בזמן שהן רטובין, מברך עליהן תחילה בורא פרי האדמה; אבל יבשין, אינן טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן – מפני שהן תבלין, ואינן אוכל.

הרשימות דלעיל הן רק אפס קצהו של מגוון הירקות, התוספות והתבלינים הנזכרים במקורות. בהקשרים שונים מופיעות רשימות של צמחי מאכל עלומים. חלק מן השמות ניראים מוכרים, חלקם מזכירים שמות שמשתמשים בהם היום. דוגמאות אחדות, ללא פרשנות יאפשרו הצצה לעושר הזה:
(משנה, כלאיים א, ג): התרדים והלעונים …השום והשומנית, הבצל והבצלצול,והתורמוס והפלסלוס (תוספתא, כלאיים א,ב) השבת והגופנין הכוסבר והכרפס ובהמשך (תוספתא, כלאיים ג,יג) הלשישות והלביצין והבולפסין והכרכום והקינרה והחמיתה והתלמית והסיאה והאזוב והקורנית והקשואין והדלועין והאבטיחין והמלפפונות.

הירקות המאוחרים וכניסתם לשפה העברית

חמישה ירקות סלט חשובים לא היו קיימים באיזורנו בימים שבהם נכתבו התנ"ך, המישנה והתלמוד, ולכן אין להם שמות עתיקים בעברית. ארבעה מהם – העגבנייה, תפוח האדמה, הפלפל והתירס – הגיעו לאירופה מאמריקה במאות ה- 15 וה- 16. החציל נכנס לשימוש באירופה בערך באותו זמן, אבל הוא הגיע מהכיוון השני – מהודו. השפות האירופיות התמודדו עם המוצרים החדשים בזמן אמת, ונתנו להם שמות בשפות השונות. לעברית, שהייתה באותה תקופה בתרדמת, לקח יותר זמן להתמודד עם המוצרים החדשים ולתת להם שמות.

עגבנייה

חדירתה של העגבנייה לשפה העברית ולמטבח היהודי לא הייתה קלה. הסיפור שמאחורי המילה הבודדת הזו כל כך ארוך ומפותל שראובן סיוון הציג אותו בחוברת מיוחדת של 32 עמודים, שהוציאה האקדמיה ללשון העברית בשנת 1971 בשם "העגבנייה ומה שעוללו לה שמותיה". כאן אסכם רק את עיקרי הדברים. העגבנייה עלתה ארצה בתחילת המאה ה- 19, עוד לפני החלוצים הראשונים. היא התקבלה בזרועות פתוחות על ידי הפלחים הערבים. הם קראו לה בנדורה, שהוא גילגולו של הכינוי האיטלקי Pomodoro שמשמעו "תפוח הזהב".

מחדש המילה עגבנייה היה יחיאל מיכל פינס. בספר על חקלאות האיזור, שאותו תירגם פינס מגרמנית , הוא נתקל במילה Liebesapfel דהיינו "תפוח האהבה" ויצר את החידוש הלשוני "עגבניה". החידוש הזה התפרסם בירושלים בשנת תרמ"ו (1886) ובורשה בשנת תרנ"א (1891).

שנים רבות עורר השם עגבנייה התנגדות בישוב בארץ, עקב 'אי צניעותו'. גם אליעזר בן יהודה לא אהב את המילה הזו והעדיף לעברת את הבנדורה הערבית לבדורה בעברית. א"נ גנסין בסיפור 'צללי החיים' מספר על "ג'ניה העגבנית", וידידו י"ח ברנר בסיפור 'שכול וכישלון' קושר גם הוא את העגבניות עם התנהגות עגבנית. הסופר א"ז רבינוביץ, שעל שמו נקרא כפר אז"ר, המציא שמות חלופיים, צנועים יותר לדעתו: סומקנייה ואהבנייה.

אצל היהודים במזרח אירופה היה גורלה של העגבנייה עוד גרוע יותר. היא קיבלה שמות גנאי ונקראה 'תפוחוני טרפה', 'מעשוגענע אפפעלאך' (דהיינו תפוחונים משוגעים) ובעברית 'תפוחים שוטים' . אמרו עליה שהיא מלאה בדם או בתולעים, שהיא מאכל של גויים או של פריצים, ולכן אסורה על היהודים.

בחוברת של סיוון מוקדשים שני עמודים לתיאור סיפורה של פרלה הגבאית, מפלך מינסק, שהייתה קונה ירקות בגנו של הנסיך הפולני ראדזיוויל ומוכרת ללקוחותיה, בנות העשירים. בגן הירק הזה היא ראתה לראשונה עגבניות, ולאחר שהשתכנעה שהם ירק ככל הירקות האחרים הביאה גם אותן למכירה. המעשה הזה הכעיס את החסידים (והחסידות) השוטים של העיירה, והם לא חסכו ממנה ביקורת. רק לאחר שהרב ונכבדי העיר בדקו ומצאו כי אמנם בוורשה, בבריסק ואפילו בפינסק אוכלים כבר היהודים עגבניות -- התירו גם לה למכור אותן בעיירה.

הניצחון הגדול של העגבנייה, הן בזירה הלשונית, והן במטבח היה בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת בארץ ישראל. גם החלוצים וגם גיבורו של ש"י עגנון, מן הספר 'תמול שלשום', יצחק קומר, למדו לאכול עגבניות וליהנות מהם.

שירו של יהודה קרני 'עגבנייה' פעל כמו תשדיר שרות מוצלח של היום. הוא גרש באופן סופי את העגבנית, הבדורה, הסומקנייה והאהבנייה וביסס באופן סופי את מעמדה של העגבנייה. השיר הפשוט הזה לא נס ליחו, וגם היום שרים אותו בערבי שירה בציבור למיניהם:
הי, הי, הי,
ארצנו עניה
זמרי נשמת כל חי
שירת עגבניה

עגבניה, עגבניה,
תמול אך באנו באוניה
וכבר הצצת מחמיצה,
מסלט ומקציצה
גילה, רינה, חדווה, דיצה
כי הצצת מחמיצה

תפוח אדמה

מקורו של תפוח האדמה בהרי האנדים של בוליביה ופרו. הכובשים הספרדים הביאו אותו לאירופה, במאה ה- 16 והוא נקלט כגידול חקלאי מוצלח ועמיד.

בגרמניה היה זה פרידריך הגדול מפרוסיה שראה את היתרונות של תפוח האדמה, ולכן הוציא שורה של תקנות בתחילת המאה ה- 17 שנועדו להבטיח גידול וצריכה מיידיים של תפוחי האדמה. כדי לעזור לאזרחי פרוסיה להתגבר על החששות בפני המוצר החדש, ולהבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים את רצינות הוראותיו של פרידריך הגדול – נקבע בחוק שהעונש על סרבנות הוא קיצוץ האף והאוזניים. ובאמת תוך עשרות שנים מועטות הפך תפוח האדמה למזון עיקרי בפרוסיה.
 
בצרפת החלוץ של תפוחי האדמה היה האגרונום והכימאי אנטואן אוגוסטין פרמנטייה, שעבד בחצרו של המלך לואי ה- 16. שיטתו של פרמנטייה להחדרת תפוחי האדמה הייתה מבוססת על פסיכולוגיה הפוכה, ועל העובדה ש'מים גנובים ימתקו'. בחווה גדולה, ליד פריז, הוא שתל תפוחי אדמה תחת משמר כבד. הסקרנים שבאו לברר מה מגדלים כאן גורשו ביד חזקה. אבל די מהר גילו האיכרים השכנים שהשמירה בלילה היא לא מי יודע מה. בהתגנבויות ליליות נגנבו שתילים רבים של תפוחי אדמה ונשתלו בשדותיהם של האיכרים. כך הוחדרו תפוחי האדמה לצרפת למרות השמרנות החזקה של האיכרים הצרפתיים…

לשפה העברית ולמטבח היהודי נכנסו תפוחי האדמה קצת יותר בקלות מן העגבניות. שני מושגים ניסו את מזלם להיות לשם לירק החשוב הזה: 'בולבוסין' או 'בולבוסים' המבוססים על מילה תלמודית שבמקורה השתמשו בה כדי לתאר מין של בצל. וכנגדם 'תפוחי-אדמה' שהיה תרגום מילולי של השם הגרמני Erdapfel. כידוע 'תפוח האדמה' ניצח.
גם החדירה למטבח לא הייתה קשה. תפוח האדמה השתלב יפה הן במנות החמות ובסלטים של יום יום והן בחמין של שבת. הצלחה מיוחדת הייתה לתפוחי-האדמה בעיניין מאכלי חג החנוכה. הם התבססו שם כל כך חזק שבוודאי יש רבים שבטוחים שגם המכבים אכלו לָטקֶס בבית המקדש… 

תירס

מקורו של התירס הוא במקסיקו או בגוואטמלה, ומשם הוא התפשט צפונה ודרומה, על פני כל יבשת אמריקה. הכובשים הספרדים הביאו גם אותו לאירופה במאה ה- 16, אבל בתחילה הוא זכה לפחות הצלחה מן הירקות המיובאים האחרים. באירופה התנדנד מעמדו של התירס בין מאכל לבני אדם לבין מאכל לבהמות.

לעומת זה, דווקא בצפון אמריקה, הוא הוכיח את עצמו כמזון שהציל את החלוצים האנגליים מרעב. קליטתם של העולים באונייה מייפלאור, שנחתו על חוף מדינת מסצ'וסטס של היום בשנת 1620, הייתה קשה. רק בזכות נדיבות ליבם של השכנים האינדיאניים שנתנו להם תירס, ולימדו אותם איך לגדל אותו – הצליחו החלוצים האנגליים לשרוד.
בספרות הרבנית מוזכר התירס בשמו הלועזי 'קוקרוץ' בשני הקשרים – הן כחומר גלם להכנת יי"ש, והן כמזון בו מלעיטים (=מפטמים) אווזים.

למילה תירס כשלעצמה יש ותק מכובד בשפה העברית. היא מופיעה בספר בראשית פרק י, בו ניתן פירוט של העמים יוצאי חלציו של נח: ב בני יפת גמר ומגוג, ומדי ויון ותבל; ומשך ותירס. בתרגום הארמי של ירושלמי ויונתן נקרא העם הקדומני תירס בשם תרקי. זה כבר נשמע כמו תורכיה. ואם עמי אירופה קוראים לירק שהגיע מאמריקה "חיטה תורכית" אז השם העברי מתאים הוא "חיטי תירס" (במקביל ובדומה לצירוף המילים "תרנגול הודו" שנטבע כדי לתאר את עוף המאכל הגדול מאמריקה). אבל העברית החיה מקצרת ביטויים מגושמים ולכן נשאר תירס לבדו.

חציל

מקורו של החציל בהודו, בה גידלו את הזן שצורתו כביצה, ולכן הוא נקרא באנגלית Eggplant דהיינו 'צמח הביצה'. השמות הרבים והשונים מאד זה מזה שיש לחציל בשפות סנסקריט, הינדוסטאנית ובנגלית מהווים סימן מובהק שזהו צמח מקומי ולא צמח מיובא. בסין התפתח במקביל זן אחר של חצילים קטנים, דקים וארוכים. החצילים התפשטו לארצות הערביות ולצפון אפריקה. העובדה שלא קיימת המילה חציל בעברית, יוונית ולטינית עתיקות מעידה על המעקף הדרומי שעשה הירק הזה בזמן שנכתבו התנ"ך, המשנה והתלמוד

לאירופה נכנס החציל דרך שני ראשי גשר. מתוניסיה הוא דילג לסרדיניה, ומשם עלה לאורך המגף האיטלקי. ממרוקו חדר החציל לספרד וממנה המשיך לצרפת, שוויצריה, גרמניה וסקנדינביה. החדירה לאירופה הייתה בערך באותה תקופה בה הגיעו מאמריקה הירקות החדשים. הספרדים, שניהלו את הקשר עם אמריקה – הביאו במאה ה- 17 את החצילים לשם.
בספרות הרבנית מוזכר החציל בשמו הערבי 'באדינג'אן' בדיון במאה ה- 14. הכותב הוא אשתורי הפרחי, שנולד בפרובאנס בשנת 1280, ועלה לארץ בשנת 1313. כאן הוא פגש לראשונה בחציל ועסק בשאלה האם שיח החציל הוא עץ או ירק. לדעתו החציל צומח על עץ ולכן הוא לעולם לא יוצא ממצב של עורלה, ואסור לאכול אותו כי (כפתור ופרח, נו) "דבר ידוע הוא שאילן זה אינו מתקיים אלא ג' שנה בלבד". נדרשה הסמכות של הרדב"ז , ר' דוד בן שלמה אבן זמרא (נולד בספרד 1479 נפטר בצפת 1555 ) כדי להתיר את החצילים לאכילה: "כל שנותן פרי תוך שנה לזריעתו הוא מין ירק".
היה צורך שרבנים חשובים, כמו האר"י מצפת ור' יוסף קארו יאכלו חצילים בפומבי, כדי ששאר הציבור ייראה שמותר.

סלט עברי חדש

עם תחייתה של השפה קיבלו גם הסלטים חיים חדשים בעברית. גדולי הסופרים – מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, ביאליק, טשרניחובסקי, זלמן שניאור ואחרים – תיארו באהבה רבה את הסלטים שהם הכירו היטב. הסלטים של העשירים ושל העניים, הסלטים של ארוחות השבת ושל ארוחות החגים. כפי שנהגו גם בנושאים אחרים, פנו הסופרים העבריים למקורות הרבניים ושלפו משם מילים בשעת הצורך. הם אימצו מילים עבריות שמצאו המתארות את מרכיבי הסלט, את טעמיו ואת מירקמיו. וכאשר המילים העבריות נגמרו – השתמשו במילים מיידיש ומשפות המקום.

הסקירה להלן מביאה על קצה המזלג קטעים ספרותיים בהם הסלטים למיניהם הם הנושא המרכזי.
אצל מנדלי מוכר ספרים (נולד ברוסיה 1836 נפטר 1917) מופיעים הסלטים כחלק מרשימות של מאכלים. מנדלי בטוח שאנחנו, הקוראים, יודעים על מה הוא מדבר. לכן הוא משתמש בסגנון כמעט טלגרפי.

ב"ספר הקבצנים" מופיעות שתי רשימות. בעמ' צג מופיעה רשימה של "כל סדרם של מאכלי בית ישראל" ולאחר "בשר מצומק בדייסא, צלי קדרה, פשטידא עם עור של צוואר עוף ממולא בתוכה" אנחנו גם מקבלים "כבד מרוסק בבצלים" וגם "צנון בשומן של תרנגולים".

באותו ספר בעמ' קה, יש רשימה של מאכלי פונדק: "גלוסקאות, דגים מעושנים ומליחים, ביצים ושאר פרפראות."

גם בספר בימים ההם של מנדלי מופיעות שתי רשימות מעניינות של מאכלים. בעמ' רנט מופיעה רשימה של מאכלי שבת הפותחת כמובן בסלטים: "ביום השבת צנון וחזרת ורוטב של כרעים וכבד עם בצלים וביצים…"

באותו ספר, עמ' רצ רצא, מופיעה רשימת מאכלים שיהודים שולחים זה לזה בפורים, כמשלוח מנות:
"המנות הן מיני תופינים ומעדנים: שומשניות בדבש, לחמניות משולשות, וממתקים מעשה אופה בדמות בעלי חיים כביכול וצעצועים משונים, ושמות ושתי זרש ואסתר המלכה כתובים עליהם בסיקרא ונופת-צופים. שזיפים יבשים, או מעט שקדים ואגוזים הם פרפראות לגופי המנות הללו." ולסיום: "פעמים בא במקום אותם המטעמים מליח מתובל וכבוש בחומץ ובדבש."

ולבסוף, בספר לא נחת ביעקב, עמ' שפט נותן מנדלי רשימה של מאכלים פיקנטיים המוגשים בפונדק יהודי:…" ביצים שלוקות ומגולגלות, רקיקין של כוסמת עם שומשומין ובצלים, חתיכות גבינה ודגים מלוחין".

המאכל היחיד הזוכה לתיאור מפורט הוא המלפפונים החמוצים שמכינה הפונדקאית שרה. בזמן כתיבתו של מנדלי הייתה ידה של המילה "קישואים" לתיאור המלפפונים על העליונה, וכך הוא כותב: "סוד זה של כבישת קישואים לימות הגשמים לא היה גלוי וידוע אלא לשרה בלבד. הקישוא שלה היה קשה ומלא, ובשביל כך שבחוה חכמי האכילה."

בקטע מסעדותיה של כתריאליבקה, עמ' קפט, שכתב שלום עליכם (נולד ברוסיה 1859 נפטר 1916) (דביר 1962, תרגום י"ד ברקוביץ) מופיע הדיאלוג המשעשע דלהלן בין הפונדקאית לבין האורח הרעב:
- דג מלוח אם אתה רוצה יכולה אני לעשות לך
- יהי דג מלוח, – אני אומר – ורק מהרי ועשי
- כיצד – היא אומרת – אתה רוצה ? עם בצל ?
- עם בצל
- וגם עם חומץ ?
- גם עם חומץ
- וגם עם שמן ?
- גם עם שמן.…
- במה אתה בוחר כי יהיה הדג מלוח – בחלב דגים ? או בביצי דגים ?
- יהיה אשר יהיה , – אני אומר – ובלבד שיהיה.
- דגים מעושנים אתה אוכל ?
- למה לא ? – אני אומר
- וקיפליות של אודסה ? – היא אומרת
- בכבוד גדול !
- אלא שאיני יודעת – היא אומרת – אם כבר ישנן…

תיאורים של סלטים מחמצים וכבושים ביתיים נותן חיים נחמן ביאליק (נולד 1873 נפטר 1934) בסיפור אריה בעל גוף (פרק י' עמוד קכה), בתיאור תפריט המסיבה הכפולה שעשה ה"נובוריש" אריה בביתו. חבורת מוזמנים אחת היו העגלונים, חבריו הוותיקים של אריה. החבורה השניה היו מכובדי העיר, אליהם מנסה אריה להצטרף, ללא הצלחה מרובה. הכיבוד למכובדים היה יקר ומסובך, ונגמר בקטסטרופה שלא כאן המקום להיכנס לפרטיה.

הכיבוד לעגלונים היה פשוט ובטוח וכלל ארבע מנות של סלטים:
הראשונה: "דגים מלוחים עשויים בשמן ובחומץ"
השנייה: "צנון ובצלים פתוכים זה בזה" שעליהם נאמר ש"אריה הטיל לתוך פיו "כזיתים" אחדים."
השלישית, מוכרת וידועה: "הקריבי אלי את הכבד עם הבצלים ! חנה מקרבת כבד כתית בבצלים לפני אריה.
"ואני" מוסיף אריה במלאו את פיו מן הכתית, "טובים לי העגלונים מן הבריות הנאות".
ולבסוף הרביעית: "תני הנה את הביצים עם הבצלים! "

ביאליק משתמש במנה השניה ובמנה השלישית בפעלים עתיקים כדי לתאר בדיוק איך הן הוכנו:
כדי לתאר את המנה השניה, סלט צנון ובצלים, משתמש ביאליק בשם התואר פתוך, שמשמעותו מזוג, מעורב או בלול. מקור המילה הוא בביטוי "אש וברד פתוכים זה בזה" (במדבר רבה יב). ביאליק ניסה להחזיר את המילה היפה הזאת לשימוש, על השולחן, אבל הניסיון הזה, כמה חבל, לא הצליח.

כדי להדגיש במנה השלישית שגם הכבד וגם הבצל קצוצים דק מאוד, אולי אפילו טחונים ביחד במכונת בשר ידנית עתיקה, קורא ביאליק למנה "כבד כתית בבצלים". המקור של המילה כתית הוא בתורה (שמות כז כ): שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית – לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. אבל ההקשר ממנו לקח ביאליק את הרעיון להשתמש במילה הזאת לתיאור של כבד קצוץ עם בצלים הוא אולי בשימושים מאוחרים יותר שנעשו במילים נגזרות, כמו הנבואה הדרמטית וכתתו חרבותם לאתים, חניתותיהם למזמרות. או הביטוי "מיני כתיתין" (מדרש תהילים טו), לתיאור מאכלים שאנחנו קוראים להם היום קציצות.

המצב להיום הוא שדווקא הביטוי התנכי המקורי שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית יש לו עדנה, בזכות מסע הפירסום הנמרץ של מועצת שמן הזית. ואילו הביטוי "כתיתה", שניסה להחליף את השניצל, לא הצליח להשתרש בלשון המדוברת – אולי כי מועצת העוף, שמבשרו עושים במקומותינו שניצל ישראלי, לא ראתה לנכון להשקיע בפרסום ובהחדרת הביטוי העברי היפה הזה. 

אצל שאול טשרניחובסקי (נולד ברוסיה 1875 עלה 1931 נפטר 1943) יש פנינים קולינריות, מהם אנחנו לומדים שטשרניחובסקי לא רק שהיה משורר מצויין, רופא ילדים מבוקש, וחבר פעיל במאמצים להחיות ולהעשיר את השפה העברית – אלא גם מבין גדול באוכל, ובדרך הכנתו.

באידליה "ברית מלה" אותה כתב בעת לימודיו בהיידלברג, 1901 מוצאים את שני התיאורים הבאים של הכיבוד שהוגש במסיבה:
כבד כתות של עוף, על שומן ברבורים עשוהו
צלוי ובא מן האש בזמנו, ומלח ופלפלין,
ערב חתיכות של בצלים, לא הוסיף ולא גרע המבשל
רך הוא ומלא לשד, ומראה הפטדה מראהו
אחר הגיע תור חזרת גזורה וכתותה,
בלולה בחתיכות של שום, ובצלים על שומן תרנגולות.

עשרים שנה לאחר מכן, ביצירה "חתונתה של אלקה", 1921 יש תיאור נפלא, ומלא אהבה של מבחר דגים מלוחים, כבושים ומעושנים שמוגשים במסיבת החתונה:
וערכו השולחן כדת: מליחים גזורים וכתותים
בשמן זית וחומץ נעטרי זיתים בקערות.
מליחי אסטרחן וקרטש ודגת ים ברדינסק המהוללה
חילק וסלתנית זהבהבים ואילתית מתוקת הבשר.

הסופר י"ד ברקוביץ' (נולד ברוסיה 1885 עלה 1928 נפטר 1967) מתעד את המנהג האשכנזי להגיש מיני קיטניות מבושלים, מומלחים ומפולפלים – לכבוד היוולדו של בן זכר. זיכרונם של אלה ליווה את ברקוביץ לכל אורך חייו. החל בסיפור "בן זכר" (כתבים 1904 עמ' כה) בקטע: "ערכה בינתיים על השולחן את הכיבוד – קערות מלאות אפונים ופולים מבושלים." וכלה ב"פרקי ילדות" ( 1966 עמ' 210) שנכתב 62 שנה מאוחר יותר ובו הוא מספר על: "חגיגת "בן זכר" בביתנו בליל שבת, שכללה אכילת קיטניות עם עוגה מתוקה ומרק צימוקים".

הספר אנשי שקלוב (דביר 1944 ) שכתב שניאור זלמן (נולד ברוסיה 1886 נפטר 1959) מלא וגדוש תיאורי אוכל מפורטים וחושניים. 

בתיאור מיני מזונות בעמוד 10 הוא כותב:
"עכשיו קחו את המאכלים. כדורי קנבוס כתיש עם קישואים כבושים אתם מכירים? אין אתם מכירים.
נזיד ריפות עם פולים ירוקים וכמהין אתם מכירים? אין אתם מכירים.
גלדי שומן של אווזים עם קליפות בצל מטוגנות ועם חזרת מרוסקה מכירים אתם? גם את זה אינכם מכירים."

התעלומה הקולינרית בקטע הזה הם "כדורי קנבוס כתיש", אבל הקישואים הכבושים שבאים איתם הם המלפפונים החמוצים של ימינו. המאכל השני, נזיד הריפות הוא כמובן תבשיל של בורגול, כפי שכבר הוסבר בפרק הלחם והחיטה לעיל. והמאכל השלישי הוא שערוריה קולינרית מפוצצת בכולסטרול, אבל מה זה טעימה …

בעמוד 107 יש הוראות הכנה לשני סלטי דגים:
"ראשית חכמה מליחים מחומצים עם סימני סכין מראש ועד זנב, המגיעים רק עד אידרתם, והם שלמים וחתוכים כאחד, לנוי ולתועלת הרבים, והם שטים ברוטב חלב הדגים שלהם, בין עלי דפנה ועגילי בצל…
על ידם – מנות ענקיות של זאב מים מאדם, לבנות כגבינה בעבי-החיתוך וכחלחלות-אפורות – בעורן. וכל מנה מוקפת מין גלידה שקופה-אטומה, עם גלגלי לימון דקיקים-מזהיבים, עם גרגרי-פלפלת, שחורים משחור ועם ווי-צפורן שחומים וריח ניחוחן נודף מסוף השולחן ועד סופו."

והוא ממשיך:
"עכשיו טלו את מלפפוני "כל נדרי" כחושי-הבטן הכבושים בחומץ מומתק ומפולפל. ירקן לא נעדר ואבעבועות-הילדות שלהם בעינן עומדות. ולא ניתנו כאן בכלי-זכוכית אלא לשם התעוררות החושים."
ואחר כך:
"כבדי-תרנגולים מרוסקים עם ביצים ועם שומן, כופתאות של שיבוטה קופאות ברוטב חום של בצלים."

בעמוד 109 מזכיר לנו זלמן שניאור שיש עוד חמוצים מלבד המלפפונים:
"שזיף רענן שרוי בחומץ מבושם, רבע אגס כבוש עם דומדמניות-יער חמוצות."

ובעמוד 124 אנחנו שוב מקבלים רשימה של מנות ראשונות וסלטים קצת אחרים:
"גלדונים מפולפלים, מלפפונים חמוצים, שיבוטה ממולאה, נתחי דלעת כבושה, חצאי קורקבנים, ביצים מבוצלות, כבדי תרנגולים מרוסקים".

הסופר בן אביגדור (שלקוביץ אברהם לייב, נולד ברוסיה 1886 נפטר 1921) מתעד עבורנו, בסיפור "לאה מוכרת הדגים" (עמ' 44 - 52 ) את קריאות הרוכלות המוכרות חטיפים בשוק של העיירה:
"שומן אווז ! פתיתי בשר אווז מטוגנות בשומן ! היום טוגנו ! היום !
תפוחי אדמה אפויים !
פולים ! פולים רכים ! פולים יבשים ! פולים חמים !
דגים מלוחים ! דלועים חמוצים ! קישואים ! קישואים חמוצים ! ציר דגים מלוחים !"

הסופרת דבורה בארון (נולדה בליטא 1887 נפטרה בארץ 1956) בסיפור "גניזה" (עמ' 238 ) נותנת סקירה של סלטים מליטא:
"הצנון האדום או הלבן, אשר בהחתכו חתיכות אל תוך החלב החמוץ, ומעט מלח פוזר עליו ממעל, לא נחשב בשום אופן בין מאכלי ליטא הגרועים.
לא בקושי הושגה גם נוצת הבצל, אשר נאכלה חיה - שלמה, או מרוסקת וטבולה בחומץ – וגם המלפפון עול הימים אשר לשם ריחו בלבד פררוהו פרורים לתוך חמיצת הסלק, המתובלת בשמנת וחלמונות של ביצים."

הסופר אשר ברש (נולד בגליציה 1889 עלה 1914, נפטר 1952) בסיפור אהבה זרה (1930 1938 עמ' 275) מציע גירסה משלו לשם העברי הראוי לסלט הכבד, והוא קורא לו "קֶצֶץ":
"לאחר שאכלו את קצץ "הכבד-והבצל", שהיה מוכן ומכוסה בצלחות קטנות".

בן דורו, חיים הזז (נולד ברוסיה 1898 עלה 1931 נפטר 1973) תורם את חלקו בפירוט הסלטים של שבת , בסיפור ריחיים שבורים (דורות ראשונים 1942 עמ' 118) הוא כותב:
"באותה שבת אכל ר' זונדלה כרגיל בשבתות: צנון טרוף בשומן-אווזים וכבד קצוץ וביצים מפורפרות וקרישת הרגל וטשולנט ושלוש הפשטידות, והיה שמח הרבה."

השם שבחר הזז לסלט הצנון שלו זורק אותנו, בהפתעה מוחלטת, אל הדרמה המתחוללת במשפחתו של יעקב אבינו, כאשר האחים מציגים את כותנת הפסים של יוסף, מוכתמת בדמו של הגדי (בראשית לז, לב): וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל-אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, זֹאת מָצָאנוּ: הַכֶּר-נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא – אִם-לֹא. לג וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף.

מזעקת הכאב הכפולה טָרֹף טֹרַף הגיעו לשפת היומיום שלנו הימים הטרופים, ולשפת הבישול נכנסו הביצים הטרופות. הצנון הטרוף, חידושו המעניין של הזז – לא נכנס.

כדי למצוא סלט מודרני בספרות צריך לעצור אצל הצייר נחום גוטמן (נולד בסרביה, 1898 עלה 1905, נפטר 1980). ביצירתו הכתובה "מעשה בשוטר, בסלט ובזנב פרה" ( דבר לילדים 1940 עמ' 155 - 158) בקטע "כיצד מכינים סלט" אנו מוצאים:
"עד מהרה נערמו על השולחן כל מיני ירקות: כרובית, כרוב אדום, חסה, צנון, בצל, כלרבי, עגבניות, סלק, גזר ושום. הובאו צנצנות ובהן זיתים, שמן וגבינה מלוחה והוגשו לימונים וביצים. ידידי השוטר עסק בכל בזריזות רבה. חתך, קלף, שיפשף, קצץ, סחט, הזליף ובחש."

אמנם לא ניתנות כמויות, וגם אין הוראות מפורטות – אבל עם רשימת חומרי גלם כל כך עשירה אין ספק שהסלט יהיה טוב מאד. 

תיאור, בחרוזים, של החמצת הסלק בגליציה, לכבוד פסח, נותן שמשון מלצר (נולד בגליציה 1909 עלה 1934) אלף. הזמן הראשון בחדר (1976, עמ' 126 127) :
חימוץ הסלקים, עבודה קדושה !
… איך סלק בדלג בכף מסתובב
וחותך הסכין בו זריז מזורז,
סביב וסביב, עד שהוא מתקלף
וקופץ אל המים ונתז ניתז

… הו חומץ בן-סלק, חמוץ-ומתוק,
לא טעמתי מאז עוד טעים כמותו

הו חומץ אחי-יין ! לגמוע, לשתות !
מה יפה אז עלה מעשה ההחמצה !
ולי עוד הותר גם לשרות ולפתות
ולצבוע בסלק ורוד המצה… 

ולסיום, מתוך "ספר הנענע" של ארז ביטון (נולד באלג'יר 1942) בקטע מנחה מרוקאית (עמ 38):
גם אני רוצה סלט פלפל מבושל שמורידים קודם את קליפתו ומתבלים אותו בעשרה תבלינים
גם אני רוצה לחמנית עם ביצה קשה מרודדת בלבזר וקמון. 


מילות מפתח

סלט | סלט ירקות | סלט ישראלי | מלפפון | עגבניה | בצל | מלח | שמן | חומץ | שמן זית | פלפל | יין | סוכר | פטריות | אורז | קטניות | תירס | תפוח אדמה | חציל

הערות שוליים

    הוספת תגובה



    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.