אנשים ישראל
  עמוד הבית מאמרים לפי חתכים מאמרים לפי א-ב אלבומי תמונות ישראליאנה - אז והיום אירועים  

דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
 1 מדרגים

חרדים בישראל - תמונת מצב

רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
רגעים בעולם החרדי
אלי סגל
מחברי המאמר
 עוז אלמוג

נוצר ב-3/25/2012  |  עודכן לאחרונה ב-12/3/2012

חיים בחרדה

בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19, עם התפתחות תהליכי התיעוש, העיור וההשכלה, החלה להתגבש בעם היהודי במזרח אירופה מגמה של השתלבות בחברה הסובבת את הקהילה היהודית. במקביל התרחשו תהליכי הגירה, חילון וטמיעה בקרב היהודים. רבים נטשו את המסורת הדתית לטובת עיסוקים מודרניים במדע, אמנות, מסחר ותעשייה.

כתוצאה מן התהליכים הללו התפוררה הקהילה היהודית המסורתית ונוצרה מלחמת תרבות חריפה, שלבשה גם אופי של מאבק בין דורות: אבות שומרי מסורת מול בנים ובנות שמרדו. הסחף מן הדת עורר חרדות וכעסים בקרב המנהיגות הדתית והוליד תנועת ריאקציה פונדמנטליסטית - האורתודוכסיה ("הדעה הישנה").

המשכילים שיצאו מתוך החברה היהודית נתפסו כרשעים שמניעיהם אגואיסטים- נהנתנים, ותהליך הסחף נתפס כעימות בין הטוב לבין הרע. לצד הדמוניזציה של המתפקרים בנתה האורתודוכסיה היהודית מנגנוני הגנה המבוססים על עיקרון יסוד: הסתגרות קהילתית באמצעות יצירת מרחב קהילתי מוגן ובניית חומות רוחניות המבודדות את האדם הדתי מהעולם החיצון.

התגבשותו של הזרם האורתודוקסי מזוהה יותר מכל עם הרב משה סופר (1762-1839) מהונגריה, הידוע כחת"ם-סופר. הרב סופר היה זה שטבע את הביטוי "חדש אסור מן התורה בכל מקום" (משנה, מסכת ערלה, ג' ט'). ביטוי זה נאמר במקורו על איסור אכילת תבואת השנה החדשה, אך בפיו של החת"ם-סופר קיבלה אמירה זאת משמעות חדשה ואיסור ה"חדש" התפרש כהתנגדות לכל חידוש.

באנגלית מכונים החרדים "אולטרא-אורתודוקסים", אבל המושג השגור בעברית הוא "חרדים". למעשה מדובר במושג די חדש, שכן עד לשנות השבעים של המאה הקודמת המושגים הרווחים בעברית היו "יהודי שומר מצוות", "דתי" או "אדוק". למעשה כל ההבחנה בין דתי לחרדי היתה במשך זמן רב די מטושטשת (אפשר לראות את זה גם בלבוש החרדים בתקופת קום המדינה שדמה ללבוש הדתיים-הציונים). היא התחדדה ככל החברה החרדית נעשתה קנאית ומסתגרת יותר באורחות חייה וככל שהחרדים הגדילו את כוחם הדמוגרפי והפוליטי ויצרו לעצמם מסגרות עצמאיות.

המשמעות המילולית הפשוטה של המושג "חָרֵד" היא רועד, ירא מפחד. המושג מופיע בהקשר הדתי-אמוני בספר ישעיהו (ס"ו, ה'): "שמעו דבר ה' החרדים אל דברו", בספר עזרא (ט', ד'): "ואלי יאספו כל חרד בדברי אלוהי ישראל", בספר עזרא (י', ג'): "והחרדים במצוות אלוהינו". רש"י מפרש את המונח "חרדים", כצדיקים הממהרים בחרדה להתקרב אל דבריו של האל. המושג "חרד" מבטא אֵפוֹא יִראה דתית-פסיכולוגית בשני מובנים: יראה מפני עוצם ידו של האלוהים וחרדה למילוי מצוותיו כפי שהן באות לידי ביטוי בהלכה על כל פרטיה ודקדוקיה.

המרכיב הפסיכולוגי אינו ממצה את המושג "חָרֵד", שכן ישנן קבוצות דתיות, ובכלל זה קבוצות מתוך האורתודוקסיה היהודית, שאינן מגדירות את עצמן כ"חרדיות". מדובר, אפוא, בהגדרה חברתית הבאה לתחום גבולות, אשר מבוססים על תפיסת עולם ועל סגנון חיים. אפשר לתמצת את הסגנון הזה במושג 'דתיות יהודית טוטאלית' או 'קנאות דתית בלתי מתפרשת'.

מבחינה סוציולוגית נוצרה תופעה מעניינת שאפשר לכנותה "תחרות אינפלציונית". יחידים וקבוצות בתוך החברה החרדית מתחרים ביניהם ללא הרף מי יהיה אדוק ומחמיר יותר. נוצרה בעצם דינאמיקה של הקצנה דתית בכל השטחים: יחסי מגדר (הפרדה בין המינים), מיניות, לבוש, אוכל (כשרות), צנזורה, לימוד תורה ועוד. הדינאמיקה הזאת נוצרה הן משום שהגוף המקצין יוצר חוסר שקט בקרב שכנו המתון יותר ומאלצו במקרים רבים ליישר קוו, והן משום שהחמרה והקפדה מייצרת תו זהות אליטיסטי (בבחינת "אני/אנחנו טובים ואיכותיים מהאחרים").

המציאות התחרותית הזאת יוצרת גם מתח ועוינות מובנית בין הקבוצות בתוך המגזר החרדי, המבטאת בין השאר בגילויים של זלזול הדדי, מריבות על טריטוריות פיזיות ופוליטיות (למשל, שליטה בשכונות ובמוסדות ציבור) ואפליה – למשל אפליית חרדים ספרדים מצד האשכנזים במוסדות הלימוד.

חשוב להדגיש שהחברה החרדית אינה עשויה מִקשה אחת ולעיתים ההבדלים בין הקבוצות השונות המרכיבות אותה עמוקים. רק בשנים האחרונות גדלה ההתעניינות המחקרית בה והתרבו המחקרים החושפים בהדרגה את הדקויות ואת ההבדלים בתוך המחנה החרדי. ההבדלים הללו גדלים בשנים האחרונות לא רק בשל תהליך ההקצנה אלא גם בשל התהליך ההופכי: התמתנות. למעשה, בשנים האחרונות, עם החדירה המוגברת של אורחות החיים ותפיסות העולם המודרניות לעולם החרדי, נעשתה הגדרת החרדים והכללתם במסגרת קטגוריה אחת לקשה עוד יותר.

עם זאת, ישנם עדיין מכנים-משותפים רחבים דיים המעניקים לגיטימציה מסוימת להכללת כל סוגי החרדים וגווניהם כתרבות משנה מובחנת בחברה הישראלית. אפשר לאפיין את החרדיות במספר מרכיבים שכיחים ובולטים:

א. אמונה יהודית-דתית-טוטלית. אורח-החיים החרדי מוכתב על-ידי אמונה יוקדת המגדירה התנהגות וחשיבה בתחומים נרחבים של חיי היום-יום ומעמיקה עד לרמת האינטימיות האישית והמשפחתית. במידה רבה אפשר להגדיר את החרדיות כ"דתיות במשרה מלאה". כלומר, הפעילויות האחרות של האדם, כולל עבודה ופנאי, הם משניים, שכן חייו מוקדשים לעבודת הבורא. עבודה זו כוללת אלפי כללי התנהגות וחשיבה שהחרדי לומד ומפנים מגיל אפס.

ב. הקפדה קיצונית על מצוות היהדות ופירושן לחומרה. כאן טמון אחד ההבדלים הבסיסיים בין "החרדים" ובין "הדתיים הלאומיים". שתי הקבוצות רואות את עצמן מחויבות להלכה, אולם בעוד הקבוצה ה"דתית לאומית" מחויבת להלכה תוך קיום זיקה ופתיחוּת לתרבות המודרנית, החברה החרדית מובחנת במחויבות להלכה תוך נטייה ברורה לבחור באלטרנטיבות המחמירות המוצעות בספרות הפסיקה תוך זיקה חזקה למסורת החיים במזרח אירופה.

אחד הביטויים המובהקים לתפישה זו הוא ההפרדה המחמירה בכל שטחי החיים בין נשים לגברים. ביטוי נוסף של הקפדה זו הוא בתחום הכשרות (החרדים נוהגים בחומרה בנושא זה ולפיכך הם מוכנים לאכול רק מאכלים שעברו בדיקת כשרות של משגיחים מטעמם, וכך גם כל מוצר או שירות חייב להיות בעל תעודת כשרות). אנשי המקצוע באיגוד המפרסמים בישראל, העורכים לעיתים גם סקרי חשיפה לאמצעי התקשורת במגזר החרדי, מצאו שזהו אחד מהמגדירים המובהקים ביותר של אורח החיים החרדי, ואימצו אותו כהגדרה למושג "חרדי", לאמור: "יהודי חרדי הוא מי שאינו מסתפק בתעודת הכשר של הרבנות הראשית בלבד". כלומר - הכשרות המועדפת על החרדים היא מהודרת יותר, כגון, "בד"צ העדה החרדית", "הרב לנדא" וכד'.

ג. פיקוח חברתי מקיף. את החרדים מאפיין פיקוח חברתי מקיף, הדוק ועמוק (גלוי וסמוי) על קיום מצווה קלה כחמורה. הדתיות החרדית כוללת בין השאר פיקוח הדוק על המיניות והפרדה מחמירה בכל שטחי החיים בין נשים לגברים. סטייה מהנורמה מתבטאת גם ברמת ענישה מחמירה, המתבטאת בגינוי פומבי, בנידוי והחרמה, ומעל לכל בחסימה גלויה וסמויה של מוסדות החינוך המובחרים יותר בפני "הסוררים" וילדיהם. ענישה מתבטאת גם בשידוכים. איש או אישה שהוטל בהם כתם, יתקשו למצוא לעצמם ואחר כך גם לילדיהם שידוך בכלל ושידוך "איכותי" בפרט (בן/בת זוג "ברמה גבוהה").

ד. לימוד התורה כערך עליון. החרדים מעמידים את לימוד התורה כערך עליון ומשקיעים משאבים רבים לטיפוח חברת לומדים של תלמידי ישיבה ורבנים. הישיבה המתמקדת בלימודי קודש בלבד היא לב-ליבה של התרבות החרדית. גם בכך נבדלים "החרדים" מ"הדתיים הלאומיים". אלה ואלה רואים בלימוד התורה ערך מרכזי ביהדות, אך בקרב החרדים לימוד התורה נתפס כמחויבות הדתית הראשונה במעלה המעניקה את התוכן המרכזי לחיי היום-יום של הגברים, וקובעת את אורח חייהן של הנשים כתומכות בבעליהן הלומדים.

ה. כפיפות מוחלטת למרותו של האדמו"ר ו"הגדול בתורה". החברה החרדית נשלטת על-ידי ממסד רבני, של גדולי תורה ופוסקי הלכה, ראשי ישיבות ואדמור"ים – הזוכים להערצה כמעט עיוורת. חיי היומיום של האדם החרדי נקבעים על ידי פסקות של "דעת תורה". למנהיגות הרבנית (בהתאם לזרמים, לפלגים ולחצרות השונים) מוקנית הסמכות לפסוק הלכות בעל פה או בכתב בכל תחומי החיים, והפסיקות הללו מחייבות את צאן מרעיתם ללא כל כחל וסרק – אלא אם החולק נחשב לבעל שיעור קומה המאפשר לו להוציא "דעת תורה" משל עצמו.

'גדול בתורה', נחשב כבעל ידיעה הלכתית אבסולוטית ולפיכך כ'דעת תורה'. לכן, הוא איננו מחויב לנמק את פסק ההלכה שלו ואף לא להיתלות באילנות קודמים (אף שלא אחת הוא עושה זאת). ספרות הלכתית, הכוללת פסקי הלכה קצרים ובלתי מנומקים שניתנו על ידי גדולי תורה, יוצאת לאור בשנים האחרונות (כדוגמת פסקיו של הרב חיים קנייבסקי). בחברה החסידית "הרבי"/"הצדיק" מהווה לעתים תחליף ל'דעת תורה" - צינור המקשר אל השפע האלוהי. לכן גם הנחיותיו מתקבלות ללא ערעור. החרד לא ייקח החלטה חשובה בחייו ללא אישור הרב שאליו הוא מקושר.

ו. תפיסת-עולם שמרנית ופוריטנית. תפיסת עולם החרדית משמרת באדיקות את המסורת האורתודוקסית שהתפתחה בגולת מזרח אירופה ומציירת את העולם החילוני כעולם בלתי מוסרי, ריקני, נהנתני ודורסני. החברה החרדית היא במובן זה מה שמוגדר בסוציולוגיה "תרבות נגד" כלומר, חברה המעמידה תפיסת-עולם ואורחות חיים המדגישות את השונות העמוקה שלה ביחס לחברה הסובבת אותה (יהודים וגויים כאחד) ואת עליונותה המוסרית על-פני האחרים (החרדים הם אהובי הקב"ה). הדבר מתבטא בתכנים הטיפוסיים למערכות התקשורת, החינוך, הפוליטיקה והכלכלה החרדית.

ז. אמונה בביאת המשיח ודחיית החזון הציוני. ההשקפה החרדית הבסיסית מאמינה שהמשיח יבוא באמצעות קיום מצוות ולימוד תורה ורואה באידיאולוגיה הציונית דחיקת הקץ. הזרמים המגדירים את עצמם כחרדיים (למעט חב"ד ובמידה מסוימת גם ש"ס) רואים את הציונות כאידיאולוגיה לאומית-חילונית הנוגדת את מהותה של היהדות.

יחסם העוין של החרדים לציונות הושפע גם מהיותה גורם מרכזי בתהליך החילון של צעירים יהודיים רבים. בקרב החרדים קיים צורך בהדגשת הניגוד בין הזהות הציונית-יהודית ובין הזהות החרדית-יהודית. חשוב לסייג ולציין שבשנים האחרונות חל ריכוך בלתי פורמלי בעמדת חלקים נרחבים בקרב המחנה החרדי ביחס לציונות. העמדה התקיפה נגד המפעל הציוני התחלפה בשנים האחרונות בעמדה פרגמטית יותר המתבטאת בין השאר בהשתתפות פעילה יותר של הציבור החרדי בעשייה הפוליטית (הצבעה בבחירות לכנסת, למשל), במעורבות גדולה יותר בהוויה הישראלית (תקשורת, כלכלה) ובהזדהות עם המאבק הקיומי של ישראל (ארגונים דוגמת זק"א).

ח. הסתגרות קהילתית וצנזורת מידע (חיים בבועה חרדית). את החברה החרדית מאפיינות בדלנות והסתגרות קהילתית (רוחנית ופיזית), מתוך שאיפה לצמצם את השפעות העולם החיצוני, ובכלל זה את השפעות חידושי המדע והאמנות – הנתפסים כדברי כפירה. ביסוד ההסתגרות הזאת עומדת המוּדעוּת החזקה כי העולם החילוני מאיים. כבר בראשית דרכה של היהדות החרדית הוצגה המודֶרנה על-ידי ההנהגה החרדית כמסוכנת ליהדות ולקיומו של העם היהודי. באותו אופן הוצגה ההשכלה והרפורמה, ובשנים מאוחרות יותר גם התנועה הציונית, הזרם הקונסרבטיבי וזרמים ותנועות חברתיות אחרות בעם היהודי (כגון ה"סוציאליזם", ה"קומוניזם" וה"בונד").

הצורך התמידי להגיב לאיומים של העולם החילוני החיצוני הוא, אֵפוֹא, מאפיין מרכזי בתרבות החרדית. החרדים תופסים את עצמם כמיעוט הנלחם על קיומו של העם היהודי באמצעות דבקות בלתי מתפשרת באורח-החיים השמרני. הסתגרותם של החרדים באה לידי ביטוי ביצירת מרחב מגורים משלהם, עם מוסדות חינוך פנימיים, בצמצום ההשתתפות במעגל העבודה, בהימנעות משירות סדיר בצה"ל , בשמירה על רמת חיים נמוכה (המבטיחה ניידות מוגבלת), בסדר יום עמוס וממושמע, ומעל לכל - בצנזורה ופיקוח קפדניים על כלי תקשורת ומידע.

בחברה החרדית פועלים אינספור גופי פיקוח וצנזורה, רשמיים פחות ורשמיים יותר, בתחומים מגוונים. כך למשל לכל עיתון ועיתון יש את וועד הרבנים שלו, שתפקידו לוודא שלא הסתנן למדורי העיתון תוכן בלתי רצוי (מבחינה דתית, חינוכית ופוליטית). חשוב להדגיש שלפיקוח ולצנזורה תפקיד כפול של שליחות ציבורית: מצד אחד, הם מהווים כלי מוסדי רב עוצמה לשליטת מנהיגי הקהילה בצאן מרעיתם ולהכוונתם מגבוה. מצד שני, הם נועדו להקל על המשפחה החרדית לשמור על אורחות חייה והשקפת עולמה. כשם שחותמת כשרות הבד"ץ מבטיחה שעל שולחנה של המשפחה החרדית יעלה אוכל כשר למהדרין ומשחררת את הצרכן החרדי מלבדוק היכן וכיצד יוצר המזון, כך חותמת הצנזורה מבטיחה כשרותם של תכנים וחוסכת זמן ואנרגיה של בדיקה מקדימה מעמיקה של כל מסמך כתוב. מטבע הדברים, קיים מתאם בין יוקרת הצנזור והמקובלות שלו בחברה לבין מידת הכשרות של התוכן שזכה לאישורו.

אחד המאפיינים הבולטים של הספרות החרדית לשטחיה (בעיקר ספרי תורה, הגות ומצוות) הוא "ההסכמות". ה"הסכמה" היא מכתב או רשימה קצרה המופיעה בפתח הספר. למלה "הסכמה" קיימים שני מובנים: א. אישור על תוכנו ("כשרותו") ורמתו של הספר. ב. איסור וחרם, לאמור: אזהרה ל"מסיגי גבול" אשר ידפיסו/יעתיקו את תוכנו של הספר ללא אישור המחברים וההוצאה לאור.

יש לציין שבשנים האחרונות נפתח "הגטו" החרדי יותר ויותר כלפי החברה הכללית הסובבת אותו והדבר מתבטא בצנזורה רופפת יותר ולעתים מעלימה עין – לפחות בחלק מהקבוצות החרדיות.

ט. מאפיינים חזותיים. לחרדים מאפיינים חזותיים מובהקים שנועדו לבטא את לכידותם, את הזדהותם הפנימית ואת תפיסת העולם המתבדלת והשמרנית שלהם. תלבושתם המיוחדת של החרדים התפתחה כבר בימי הבינים במזרח אירופה והושפעה מהלבוש המקומי. אבל עם הזמן היא צברה מאפיינים ייחודיים משלה ונעשתה לתו הכר בולט מאד – מדים המחדדים את הזהות והתדמית החרדית.

אף שקיימים הבדלים בלבושם של הגברים הליטאיים והחסידיים ובין חצרות החסידים, אפשר לומר כי באופן כללי הופעתם של הגברים החרדיים כוללת שיער קצוץ, פאות לחיים ארוכות, בדרך כלל גם זקן, כיפה בד שחורה גדולה, מכנסים, ז'אקטים ונעליים שחורים, ציצית מתחת לחולצה, חולצה לבנה, מגבעת שחורה – כל אלה נלבשים בכל עונות השנה.

לבושן של הנשים אחיד פחות, אך גם הן ניכרות בו בזכות הקפדתן על לבישת בגדים בצבעים כהים (שחור, חום כהה, כחול כהה), לבישת שמלות וחצאיות ארוכות (בדרך כלל עד לאמצע השוק) בגזרה ישרה ורפויה, לבישת חולצות ארוכות שרוולים בגזרה רפויה וסגורה עד הצוואר. נוסף על כך - נשים נשואות מכסות את כל שיער ראשן (לרוב בפאה) ונערות אוספות אותו.

גוונים בשחור

החלוקה העיקרית היא בין חסידים, ליטאים וספרדים (חרדים-מזרחיים). מקור הפיצול בין ליטאים לחסידים בהתפתחות העולם היהודי במזרח אירופה במהלך המאה ה-18. באותה תקופה צמחה החסידות כתנועה חברתית שמרדה באליטיזם התורני של עולם הרבנים והחכמים. השוני הראשוני בין שני הזרמים היה בעיקר על רקע כלכלי: קבוצה אחת – הליטאים (על שם מוצאו של מנהיגם, "הגאון מווילנה" אשר בליטא) - אמידה ובעלת יכולת כלכלית לקיים את מצוות לימוד התורה בישיבות. קבוצה שנייה – החסידים – הורכבה בעיקר מפשוטי העם.

הזרם הליטאי מהווה כ- 30% מכלל החרדים בישראל. הליטאים מייצגים את אורח-החיים שהתגבש בפולין-ליטא והם מזוהים עם הישיבות הגבוהות שנוסדו בליטא ובפולין על הבסיס הרעיוני של ישיבת וולוז’ין. הישיבה היא יחידת היסוד, ולמעשה היא המוסד היחיד של הליטאים שאמור להיות בית-היוצר לגאונים ולמלומדים גדולים.

האידיאל הליטאי הוא לימוד תורה, והיכולת התורנית היא קריטריון מרכזי למעמד החברתי. העולם הליטאי מאורגן סביב מוסדות החינוך והישיבות. הישיבות הליטאיות (גם כיום) הן עילית הישיבות, שאליהם מגיעים מיטב המוחות בחברה החרדית. הוותיקות בזרם הליטאי הן הישיבות פוניבז', מיר, חברון ובריסק . מהישיבות הליטאיות יצאו רוב הרבנים והוגי הדעות המובילים ביהדות האורתודוכסית. בשל הצטיינותם בלימודי הקודש פיתחו הליטאים גאוות יחידה ועימה גם התנשאות כלפי החסידים והספרדים. מה שמעניין הוא שהן החסידים והן הספרדים מקבלים (גם עם בהסכמה שבשתיקה) את העליונות הליטאית. הראייה שחסידים וספרדים רבים מתדפקים על דלתות הישיבות הליטאיות וכמעט אף פעם לא להיפך.

סגנון הלבוש הליטאי הוא פשוט ומודרני וכולל כיפה שחורה, מגבעת שחורה בסגנון אליפטי (כובעי "בורסלינו"), חליפה מודרנית הכוללת ז'קט קצר, מכנסיים ארוכים, ולעיתים וֶסט מתחת לז'קט (חליפה בת שלושה חלקים), חולצה לבנה, עניבה, נעליים שחורות עם שרוכים, גרביים שחורים, זקן מטופח וקצר בדרך-כלל או ללא זקן.

הזרם החסידי, מהווה על-פי הערכות, כ-40% מהאוכלוסייה החרדית בישראל. החסידות נוסדה כתנועת מחאה שהוסיפה מימד חדש ומיוחד לעבודת הדת השמרנית והמסתגרת – שמחת חיים. במחצית השנייה של המאה ה-17 ובראשית המאה ה-18 שררה בורות גדולה בקרב היהודים באיזור המכונה כיום "מזרח אירופה". הרבנים וגדולי הדור היו שקועים בפלפול תורני-אינטלקטואלי, ולכן היו מנוכרים לפשוטי העם ומרוחקים מהם.

תנועת החסידות קמה במאה ה-18 כתגובה לקדרות החיים שרוב העם היה נתון בה. התנועה הזאת הפיחה רוח חיים ושמחה בקהילות יהודיות מדוכאות ממעשי איבה ומפוגרומים. התפיסה החסידית גורסת כי האל אוהב את עמו, ללא התנייה בחריצותו של האדם בלימוד תורה. הדגש באמונה הוא על הרגש (עבודת השם עם הלב) ולא על השכל (האינטלקט).

מקובל לראות ברבי ישראל בעל שם טוב (להלן: הבעש"ט, 1698-1760) את אבי החסידות, וברבי דב בער 'ה"מגיד" ממזריטש, (1704-1772) כמי שביסס שטחי השפעתה והרחיבם מפודוליה לוואהלין, לליטא, לרייסין (רוסיה הלבנה), לגליציה ולפולין.

בשנת 1772, כשתים עשרה שנים לאחר פטירתו של הבעש"ט מייסדה, נתקלה החסידות בהתנגדות חריפה של כמה מגדולי הרבנים, ובראשם "הגאון מווילנה" (המכונה הגר"א, הגאון רבי אליהו 1779 - 1720). בין הזרמים - המתנגדים (הקרויים גם ליטאים) והחסידים התלקחה מלחמה עזה וקנאית. המתנגדים כינו את החסידים "כת", וטענו שהם מעוותים את עיקרי היהדות ואינם מקפידים בלימוד תורה ומצוות. החסידים התגוננו וטענו שהמתנגדים מייבשים את לשדה של היהדות, וירֵאים מה"שולחן ערוך" במקום להיות ירֵאים מהקב"ה. ההתנגדות לא נותרה רק כמאבק רוחני. מאבקם של המתנגדים בחסידים נמשך כעשרים וחמש שנים שבהן החסידים נרדפו פיסית ופרנסתם קופחה. אולם המתנגדים לא הכניעו את התנועה החסידית והיא כבשה מחוזות גיאוגרפיים ואנושיים רבים ביהדות מזרח אירופה. כך נוצרו שני מחנות או שני מסלולים בחברה החרדית. המתח ביניהם עדיין קיים אבל עם השנים ההבדלים נעשים מטושטשים יותר. גם החסידים עוסקים בלימוד תורה ואילו הליטאים מעריצים את רבניהם בסגנון המזכיר את החצרות החסידיים. בישיבות ליטאיות רבות אפשר לראות היום חסידים וגם בפוליטיקה קיים ביניהם שיתוף פעולה ארוך ימים.

לחסידים הופעה ייחודית המבדילה אותם מהחברה הכללית. התלבושת החסידית האופיינית לבנים/גברים מגיל בר-מצווה ואילך כוללת: כיפה שחורה מבד או מקטיפה ובשוליה סרט, כובע שחור עם שוליים עגולים סימטריים מבד לבד (שטאף) או מקטיפה (סאמעט). בשבת גברים נשואים חובשים שטריימל או ספודיק. לחסידים פאות ארוכות מסולסלות או חלקות, זקן ארוך, חולצה לבנה חלקה, מכופתרת ימין על שמאל ומעליה ציצית, בד"כ צמר, ללא עניבה, מעיל שחור שאורכו עד מתחת לברך.

ביום חול עשוי המעיל מבד רגיל (רעקל), ובשבת - משי פרחוני (טיש בעקיטשע) או משי חלק (א גלאטע בקיטשע). האבנט (גארטל), מעין חגורה מהווה ציוד חובה בזמן התפילה. בשבת הוא צמוד בקביעות לקפוטת המשי. מכנסיים שחורים ארוכים או עד מתחת לברך. גרביים שחורים או לבנים, ונעליים שחורות עם שרוכים או בלעדיהם. בעת התפילה מתעטפים גברים נשואים בטלית לבנה עם פסים שחורים. לכל חצר חסידית יש תווי הכר חיצוניים (מעין מדים משלה), הניכרים לעתים בדקויות: סוג הכובע, הז'קט והחולצה ואפילו מיקום הסרט על הכובע ואורך הגרב. רוב החילונים אינם מכירים את הניואנסים הללו ומבחינתם החרדים נראים אותו דבר. אבל חרדי, ובעיקר חסיד, מורגל לזהותם. בכל חצר חסידית גם מתפתח קוד התנהגות ומסורת פנימית, שלפעמים גוברים בכמותם ובסיבוכם (אוסף של מאות הוראות התנהגות בכל מצב ומצב) על תרי"ג המצוות הדת הכלליות.

בין יסודות של מחשבת החסידות וסגנון חייה אפשר למנות את המרכיבים הבאים:
א. דְבֵקוּת ושמחת חיים. תכליתו הרוחנית העליונה של החסיד היא להיות מקושר אל האלוהים בכל עת. האמצעים לכך הם תפילה, שירה וריקודים. העולם החסידי מלא וגדוש באינספור שמחות: בריתות, בר מצוות, חתונות (משפחתיות ושל משפחת האדמו"ר), טישים, הכנסת ספר תורה, פתיחת מוסדות, חגים ועוד ועוד. בכולם התפילות הקולניות המזמורים, הריקודים והמשתה (אוכל ויין) משחקים תפקיד חשוב. על פי התפיסה החסידית, שכינה איננה שורה מתוך עצבות, ואם אפשר לשמוח באמצעות כוסית של יין שרף או משקה חריף הרי שאין בכך כל גנות.
המוסיקה בחסידות היא בעלת חשיבות רבה. בחלק מהחסידויות, שבהן הניגון הוא בעל משמעות רבה ביותר. לעתים האדמו"ר הוא המלחין ולעתים יש מלחין-חצר שתפקידו הוא ליצור ניגונים בהתאם לאופייה של החסידות.

ב. אהבת ישראל באשר הוא. בניגוד להשקפות שרווחו באותו זמן שכללו זלזול ביהודים הפשוטים ובעמי-הארץ, על-פי שיטת החסידות יש להעריך כל יהודי בשל היותו יהודי, ללא קשר להישגיו האינטלקטואלים והדתיים. מנהיגי החסידות היו מסתובבים בעיירות על-מנת לפגוש את פשוטי העם, לעודד את רוחם ולספר להם סיפורי צדיקים. כל זה לא הפריע לרוב מנהיגי החסידים (למעט חסידות חב"ד וברלסב) לפרסם דברי ביקורת קשים ואף משטמה על היהודים החילונים ובעיקר על ציונים.

ג. הישיבה החסידית. במהלך 200 השנים שחלפו מאז הקמת תנועת המחאה החסידית, אימצו לעצמם החסידים את ערך תלמוד תורה והקימו ישיבות משלהם.

ד. המאפיין החשוב ביותר של החסידות הוא – מרכזיותו ושלטונו של המנהיג הרוחני. האדמו"ר (אדוננו מורנו ורבנו), נחשב לצדיק ובתור שכזה הוא החוליה המקשרת בין הקב"ה ובין החסידים. על פי התפישה החסידית, כל השפע יורד דרכו מהשמיים אל נשמותיהם של הצדיקים. כל חסיד מצווה להתקשר אל רבו בקשר נפשי ואמיץ במה שקרוי "הדבקות בצדיק", והלה מתדפק בשבילו על דלתו של האל. בתפישה הזאת כלולים גם חובת הציות למשמעת הצדיק ואף המנהג להעביר לידיו מתנת כסף או "פדיון" בתמורה לשירותיו. "חסידות" או "חצר חסידית" היא ההגדרה הפנים מגזרית לקבוצת חסידים אשר מקבלת את מרותו של מנהיגם האדמו"ר.

המשתייכים לחסידות מתלבשים בדרך האופיינית לה, מתפללים בצורה מסוימת ובכל סוגיה מתייעצים עם האדמו"ר ונוהגים כמצוותו ללא עוררין. חסידות שבה אין אדמו"ר מכהן (כגון חב"ד וברסלב) היא עדיין חסידות, אך אין בה חצר חסידית. האדמו"ר, המכוּנה בעגה החסידית רֶעבֶּע הוא הסמכות העליונה, המנהיג הבלתי מעורער. החסידים מתייחסים אליו כאל קדוש ומכנים אותו תמיד כ"ק (כבוד קדושתו). גם לבניו, לנכדיו ולניניו מתייחסים החסידים כמוּרמים מעם ומכנים אותם בנש"ק (בנים של קדוש).

ככל שהחסידות גדולה ועשירה יותר כך נוהגים בצאצאי האדמו"ר ביותר גינוני מלכות, הכוללים לבוש מהודר מגיל צעיר, חינוך באמצעות מורים פרטיים, ישיבה באירועים חגיגיים לצד האדמו"ר (סדר הישיבה בחצר החסידית מעיד תמיד על ההירכיה) ועוד. התואר אדמו"ר עובר לרוב בירושה מאב לַבן הבכור. המיועדים לרשת את תואר האדמו"ר נישאים בדרך-כלל לנשים שגם הן בנות למשפחות אדמו"רים, מה שיוצר בעצם קשרים בין החסידויות השונות, המקבילים בצורה מסוימת לקשרים שהיו נהוגים בין בתי המלוכה באירופה. לעיתים משנה האדמו"ר מהמנהג עקב סיבות שונות ומעביר את תוארו לבן צעיר יותר, לחתן או לאדם אחר הראוי לכך על-פי החלטתו.

בחלק מלילות השבת והחגים עורך האדמו"ר "טיש" (ביידיש: שולחן). זהו טקס בו מתאספים החסידים בבית-המדרש סביב שולחן שבראשו יושב האדמו"ר, הסועד את סעודתו ודורש. בחסידויות הגדולות השולחן הוא ענק. סביב השולחן הזה יושבים זקני החסידות המכובדים ביותר. בראש השולחן יושב האדמו"ר כשלצידו בניו והמשמשים בקודש (משב"ק). באולם סביבו על טריבונות ניצבים מאות ולעיתים אלפי חסידים הקשובים למוצא פיו של אדמו"רם הנערץ ובוחנים בעיניים כלות כל תנועה מתנועותיו.

על-פי תפיסת החסידות ישנה קדושה יתירה באוכל שבורך על-ידי האדמו"ר. האדמו"ר טועם מהאוכל הניצב לפניו ושאר האוכל המכונה "שייריים" מחולק לחסידים - הן מתוך צלחתו והן מכמות נוספת שהוכנה מכל מנה לצורך זה. המשמשים בקודש פוסעים על השולחן הלוך ושוב (כשהם בגרביהם ללא נעליים) ומעבירים את האוכל לחסידים הניצבים בטריבונות שמסביב לשולחן.

החסידים נוהגים להעביר לאדמו"ר קוויטלאך (פתקים) עליהם רשומות בקשותיהם לברכות. במרבית המקרים רשומים בפתק שמות האנשים הזקוקים לברכה להחלמה, לפרנסה טובה, לשידוך וכד'.

חשוב לציין כי העמדת הרב במקום כל כך מרכזי, היא תופעה חדשה ביהדות. במשך שנים רבות נתפס הרב בעיקר כמומחה להלכה ואיש רוח ומצפון, שמתייעצים איתו כאשר יש ספקות מוסריים, כמו שמתייעצים עם רופא כאשר יש בעיה גופנית. בחסידות הוא הפך להיות לעמוד התווך של הקהילה, ומרכז עולמו של החסיד, המעורב בכל העובר על אנשי הקהילה, ובעצם לאדם המתפקד כמו אב גדול לילדיו. העמדתו של אדם במקום כל כך מרכזי הובילה לפולחן אישיות ולהתרפסות שזכו לביקורת גם בתוך העולם החרדי עצמו. יש לזכור שהיהדות היא אמונה מונותיאיסטית המתרחקת מהאלהת עצמים ובשר ודם. יתרה מזאת, ההוויה החסידית, שכפי שהתפתחה בשנים האחרונות, מובילה לאיבוד האוטונומיה האישית של החסיד. העברת סמכויות השיפוט העצמי אל הרב והאדמו"ר, תוך אי לקיחת אחריות אישית מנוונת ויוצרת תלות שיש לה השפעות פסיכולוגיות רבות.

רוב החצרות החסידיות הן קהילות סגורות, וקשה לאדם מבחוץ להתקבל אליהן כאחד מן השורה. לעומתן ישנן חסידויות בהן קליטת "בעלי תשובה" היא חלק מהמהות. כך, למשל, חסידות ברסלב וחסידות חב"ד. בעגה החסידית נהוג לכנות את המשתייכים לחסידות מסוימת בשם החסידות בעגה אידישאית כגון "חבדסקער", "ברסלבער", "צאנזער", "בעלזער", "ויז'ניצער" וכד'.

רוב החסידויות נקראות בשם העיר שבה נוסדה ופעלה החסידות באירופה. למשל, גור, בעלז, ויז'ניץ ועוד. עם-זאת - מספר קטן של חסידויות נוסדו בארץ ישראל ואינן המשך של חסידויות שהגיעו מאירופה. חסידויות אלה נקראות בשם משפחתו של האדמו"ר הראשון, מייסד החסידות. כך, למשל, חסידות אשלג - שם משפחתו של מייסד החסידות הרב יהודה לייב הלוי אשלג; חסידות רחלין - שם משפחתו של מייסד החסידות הרב פנחס דניאל הכהן רחלין; חסידויות אחרות נוצרו עם השנים כתוצאה מההתפלגויות, ולרוב שמותיהן מתייחסים לחסידות המקורית בצורה כלשהי - צאנז קלויזנבורג, פינסק קרלין ועוד.

הקהילה החסידית מספקת לחבריה את רוב צרכי החיים. הקריה החסידית היא אולי החלק הבולט ביותר בקשירת החסיד לחסידות, מפני שהחיים החסידיים מאורגנים בה על בסיס קהילתי. כל חסידות מקימה לעצמה מוסדות חינוך משלה, בתי-כנסת, בתי-דין, צרכניות, ארגוני מרפא, אולמות שמחה, בתי-אבות ולרוב גם מוסדות חברתיים אחרים כמו קרנות צדקה וגמילות חסדים.

בעבר התפצלו חצרות חסידיות רבות בנסיבות שונות. כתוצאה מכך נוצרו חצרות חסידיות חדשות. הנסיבות שבהן נגרמת התפלגות בחסידות הן רבות ושונות. להלן חלק מהן:

1. אדמו"ר שהלך לעולמו ללא מינוי של יורש או יורש שאיננו מקובל על הקהל. סיטואציה כזאת יוצרת מאבק בין יורשי האדמו"ר (בניו, חתניו, ובמקרים מסוימים אחיו וגיסיו), וכל אחד מהם אוסף סביבו חסידים ומקים חצר חדשה.

2. קבוצה של חסידים המתגוררת בעיר רחוקה ממרכז החסידות שבו נמצא האדמו"ר מוצאת את עצמה לעיתים ללא הנהגה זמינה. במקרה זה יכול רב מרכזי וכריזמטי לייסד לעצמו חסידות חדשה או מעין סניף של החסידות המקורית.

3. אם האדמו"ר יורש שני תארים מחסידויות שונות, הוא יוצר סביבו חסידות חדשה המורכבת מחסידים משתי החסידויות הללו.

כתוצאה מהפילוגים הרבים מונה העולם החסידי כיום כ- 160 חסידויות בישראל בלבד. חסידויות אלו קטנות ברובן, ולעיתים הן מונות עשרות בודדות של חסידים. לעומתן חסידויות אשר לא התפצלו במשך השנים, שמרו על כוחן, וכיום הן גדולות, חשובות, עשירות ובעלות כח רב במגזר החרדי.

לשאלה מהו מספר החסידויות אין, כנראה, תשובה מדויקת. במגזר החרדי ידועה האמירה: "כמה חסידויות יש? תלוי את מי שואלים - ליטוואק (=ליטאי/מתנגד) יאמר: 'יותר מדי!' חסיד יאמר: 'יש רק אחת – החסידות שלי!' ספרדי יאמר: 'מה זה חסידות? יש רק מר"ן!'"

הזרם החסידי מחולק למספר חצרות מרכזיות:
א. "חסידי פולין". הם מייצגים את המסורת החסידית שהתפתחה בפולין. במסגרת זו בולטות חסידות צאנז, חסידות אלכסנדר וחסידות גור, כאשר האחרונה הייתה החסידות הגדולה והמרכזית שבחסידיות פולין ועמוד התווך של תנועת אגודת ישראל. היום זוהי החסידות הגדולה והחזקה במדינת ישראל.

ב. "ההונגרים". הם מייצגים את האורתודוכסיה ואת המסורות החסידיות שהתפתחו בהונגריה. ההשראה של "ההונגרים" באה מרבי משה סופר. בניו ותלמידיו מבטאים את העמדות הקיצוניות ביותר בחברה החרדית נגד המודרנה, ההשכלה והציונות. הגדולות והידועות בחסידויות "ההונגרים" הן חסידות ויז'ניץ וחסידות בעלז, כאשר בין השתיים קשרי חיתון המאחדים את החצרות, וכן חסידות סאטמר, שנחשבת לחסידות הגדולה בעולם, אבל בישראל יש לה נציגות קטנה ושולית.

ג. חסידי ליטא. מייצגים את המסורת החסידית שהתפתחה בליטא, בעיקר בערים פינסק וקרלין (יש להבדיל בינם לבין הליטאים המתנגדים שאינם חסידים על פי הגדרה). את החדירה לליטא ביצעו שניים מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריטש - רבי אהרון מקרלין ורבי מנדלי מויטבסק שישב תחילה בפינסק והיה עוד מתלמידיו של הבעש"ט.

החסידויות שהתפתחו בפינסק ובקרלין הסתעפו לשושלות חסידיות חשובות בסטולין, לעכוויטש, קוברין, קוידנטוב, שרשוב ובמקומות נוספים. לא קלה היתה דרכם של חסידיות ליטא שכן החרמות שיצאו מווילנא על ידי המתנגדים (ליטאים) פגעו בראש ובראשונה בהן.

השואה באירופה גדעה את התפתחותן של החסידיות הליטאיות. אחת החסידיות הגדולות שהתפתחה בארץ היתה חסידות קרלין-סטולין, שקיימה מנייני תפילה בצפת, בטבריה, בתל אביב, בירושלים ובחיפה, שם אף ישב האדמו"ר עצמו שעזב מאוחר יותר לארצות הברית.

ד. אנשי ירושלים. הם מייצגים את המסורת שנוצרה ביישוב הישן האשכנזי בירושלים החל משלהי המאה התשעה עשרה. הקבוצות הבולטות שבהם הן: העדה החרדית ונטורי קרתא.
מדובר בקבוצה אנטי ציונית קיצונית ביותר. הם מתנגדים לקיומה של מדינת-ישראל ברמה ההצהרתית ומשתדלים להימנע מכל קשר עימה, מצהירים שהם מוותרים על תקציבים, נמנעים מהשתתפות בבחירות לכנסת ומנהלים מלחמות אידיאולוגיות "נגד כל העולם": נגד החרדים המצביעים לכנסת, נגד חילול קברים, נגד זמרים חרדיים, בעד סגירת כבישים עירוניים בשבת, נגד "שיחות התועבה" המתאפשרות על-ידי חברות הטלפון הסלולאריות, נגד שעון הקיץ של השלטון היהודי-חילוני ועוד.

גם מילות ההמנון של נטורי-קרתא מכוונות כלפי השלטון היהודי החילוני: "ה' הוא מלכנו ולוֹ אנו עבדים, תורתנו הקדושה חוקתנו ולה הננו נאמנים, גדולי תורה מנהיגינו ולהם הננו נכנעים, בשלטון מינים וכופרים אין אנו מכירים, למרותם ולממשלתם אין אנו נכנעים, חוקיהם ופקודותיהם אינם מחייבים".

אולם אף שמדובר בקבוצה קטנה, שלא מהווה אפילו פרומיל מהמגזר החרדי כולו, העדה החרדית מפולגת בינה לבין עצמה. היא מורכבת בעיקר מחסידות סאטמר, פלג בלוֹי שפרש מנטורי-קרתא, קהילת שומרי אמונים (כוללת את חסידות תולדות-אהרן וחסידות תולדות-אברהם-יצחק – שתי החסידויות הללו שייכות, אמנם, ל"הונגרים", אך הן הושפעו ממנהגי ירושלים ומזוהות כיום יותר עם העדה החרדית), קהילת דושינסקיא, חסידות מונקאטש, חלק מברסלב וותיקי היישוב הישן (המכונים "הירושלמים", והם שרידים מקהילות חסידיות וליטאיות שהתגוררו בעיר החל מהמאה ה-19). סה"כ מדובר בכ-9000 משפחות.

נטורי-קרתא (שומרי העיר בארמית) מורכבת מ"תורה ויראה" המכונים גם פלג קצנלנבוגן או "סיקריקים", נידוחים וקבוצת בריסק.

"הירושלמי" מעצם טבעו הוא אנטי ממסדי, מתמרד נגד אוטוריטות ואף על פי כן הוא מאוחד תחת דגל הקנאות, מנהגי הלבוש והכשרות. העמדות הקיצוניות שלהם קירבו קבוצה זו ל"הונגרים" ובמיוחד לחסידות סאטמר.

מבחינה פוליטית ה"ירושלמים" נמצאים בשטח ההפקר בין ה"עדה החרדית" לאגודת ישראל: ביום ההצבעה לכנסת מקצתם מחרימים את הבחירות, ע"פ ה"עדה החרדית", ומקצתם מצביעים לאגודת ישראל. בנושאי כשרות, הפגנות ושאר אורחות חיים, הם מקבלים את מרות בית דין צדק של ה"עדה החרדית".

ה. חסידות חב"ד (חוכמה בינה דעת). חסידות חב"ד היא חסידות גדולה, הפרושה ברחבי תבל, והיא החסידות הגדולה בישראל, לצד חסידות גור. החסידות נוסדה ב-1786 ברוסיה הלבנה.

החסידות נתפסת, הן בחברה הישראלית והן במסגרת החברה החרדית, כ"משהו אחר" - שונה: במבנה הארגוני והמוסדי שלה, בלבושה (שמזכיר את הלבוש הליטאי דווקא), בזיקתה לחברה המודרנית, בהתייחסותה למדינת ישראל ולסוגיות פוליטיות, במעורבותה בחיים הפוליטיים ובפעילות החברתית- דתית בקרב הציבוריות היהודית בעולם כולו. חב"ד היא החסידות הפלורליסטית ביותר מבין החסידויות ויחסה ליהודים החילונים אינו ניכור והתרחקות אלא חיבה, אהדה וקירבה. .

למעשה, הציר המרכזי המניע את החסידות הוא החזרת החילונים בתשובה באמצעי נועם, שיקרבו אותם לדת (התפישה היא שהחילוני הוא 'תינוק שנשבה') ושאיפה זו מכתיבה קשר הדוק עם העולם החילוני. חסידי חב"ד מאמינים כי יש להתקרב לחילונים ולקרב אותם לדת, משום שחזרתם בתשובה היא תנאי לבואו של המשיח, והמשיחות היא היסוד המרכזי באמונה של חב"ד.

מאפיין נוסף של חסידות חב"ד הוא המעמד המטאפיזי של מנהיגה הכריזמטי הרבי מלובביץ' ז"ל. הרבי מלובביץ' - רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי לשושלת חב"ד, עמד בראשות חב"ד במשך שנים רבות (1951-1994). במהלך כהונתו התרחבה והתפתחה החסידות והפעילות שלה הפכה להיות חובקת עולם. הרבי מלובביץ' יצר מנגנון ענק של אלפי שליחים ("שלוחים" בשפת חב"ד) הפזורים ברחבי תבל. כמעט בכל נקודה נידחת בעולם אפשר למצוא נציגות של תנועה זו, הקרויה "בית חב"ד". את בתי חב"ד, הפזורים גם במזרח הרחוק ובדרום אמריקה, פוקדים תרמילאים ישראלים רבים כדי לסעוד ארוחות כשרות, לחגוג ביחד ערביי שבת וחגים (בעיקר סדר פסח) להחליף מידע (יש בהם מחשבים עם קשר אינטרנטי) וסתם להיפגש. הבתים הללו, שהפכו למעין קונסוליות ישראליות, הידקו את הקשר בין חב"ד לבין החברה החילונית והמסורתית בישראל.

חסידי חב"ד מנהלים בתי ספר יהודיים במדינות רבות בעולם, בראש ובראשונה ברפובליקות דוברות הרוסית. התנועה דוגלת בשימוש בטכנולוגיה מודרנית, כשידורי לווין או אתרי אינטרנט, כמו גם שימוש במסעי פירסום חוצות נרחבים להפצת המסר שלהם.

בשל אמונת החסידים שהרבי מלובביץ' "משיח", כונתה חסידות חב"ד בפי מנהיג הליטאים, הרב שך, "הכת הקרובה ביותר ליהדות". בעת שהרב שך יצא חוצץ נגד המשיחיות של חב"ד, בשנת 1988, עוד לא הגיע פולחן המשיח סביב הרבי לרמה שבה הגיעה לקראת מות.ו הרבי התבטא בחריפות כנגד העיסוק הפומבי במשיחיותו וגרס שעניין זה מרבה מחלוקת שלא לצורך, אך את עצם היותו משיח הוא לא אישר ולא שלל.

פטירתו של הרבי ב-1994 היכתה בהלם את חסידיו, שראו בו משיח ומיעוטם סבור כי הוא עדיין "חי ממש". אחר מותו של הרבי התפלגה חב"ד לשתי קבוצות: קבוצת רוב שהשלימה עם מותו וקבוצת מיעוט "משיחיסטית" המכנה את הרבי "מלך המשיח שליט"א" ומצפה להתגלותו המהירה.

גם היום פונים החסידים אל הרבי באמצעות כתיבה ו"השתטחות" על קברו, בכל דבר רציני בחיים, כגון נישואין, בעיות רפואיות, עבודה, מקום מגורים וכדומה. תוך התחזקות במילוי הוראותיו הרבות.

העובדה שחסידי חב"ד לא מינו אדמו"ר חדש מעידה על השבר הגדול, או על האמונה הגדולה, של תנועה זו, מאחר שנהוג בכל תנועה חסידית שהרבי הוא האישיות הדומיננטית והרוח החיה. חסידי חב"ד נוהגים לומר, ש"מורשתו" של הרבי עדיין נר לרגליהם, והם חשים בהמשך מנהיגותו.

מרכזה של חסידות חב"ד בעולם נמצא בשכונת קראון הייטס שבברוקלין, ניו יורק, ארה"ב, מקום מגוריו של הרבי מלובביץ'. בית המדרש המרכזי שלהם נקרא 770 (מספר הבית שבו שוכן בית המדרש), או "בית חיינו". מרכז העצבים של החסידות בארץ הוא בכפר חב"ד, סמוך לנתב"ג, אך היום יש להם שלוחות רבות ברחבי הארץ. בישראל נבנו שני העתקים מדוייקים לבית המדרש המרכזי בניו יורק: אחד בכפר חב"ד והשני בשכונת רמת שלמה בירושלים.

מבחינה פוליטית, חסידי חב"ד אינם מצהירים על תמיכה גלויה במפלגה כלשהי, אך הם אינם מחרימים את הבחירות. חב"ד היתה בעברה אחת המתנגדות הגדולות לציונות, אולם תחת הנהגתו של הרבי מלובביץ' הציגה קו ניצי-לאומני עקבי, שסיבתו המוצהרת היא פיקוח נפש ולא אידיאולוגיה לאומית. בבחירות של 1996 הפכה חב"ד למעורבת פוליטית, בשל הסכנה שראתה בהסכמי אוסלו. היא זו שטבעה את הסיסמה "נתניהו. זה טוב ליהודים", ותמכה וסייעה לבחירת נתניהו לראשות הממשלה. למרות שרבים מחסידי חב"ד אינם משרתים בצה"ל, הם דוגלים בקו מדיני ימני ומטיפים בראש חוצות נגד מהלכים מדיניים שכוללים ויתור על שטחים. הם נוהגים לצטט את הרבי, שתמך בנחרצות בשמירה על "שלמות הארץ", כאילו הוא מתייחס לענייני היום גם אחרי מותו. תמיכה זו של חב"ד במדינה הציונית עוררה עליה את חמתה של חסידות סאטמר.

חסידי חב"ד מעורים בציבור הכללי יותר מאשר חרדים אחרים, ולפיכך חסידות זו נחשבת לפתוחה. הצלחתה לגייס מספר רב של בעלי תשובה הקנתה לחב"ד מעמד חשוב בציבוריות החרדית אך היא ידעה לעורר אנטגוניזם בשני הציבוריים: החילוני – בגלל הממד המיסיונרי שלה (חסידי חב"ד עומדים ברחוב ומשדלים יהודים להניח תפילין) והגישה הימנית, והחרדי – בגלל קרבתה "היתרה" לחילונים ותפיסת המשיחיות. בניגוד לחסידויות אחרות יש לחב"ד גם חסידים בקרב הציבור הספרדי-מסורתי, הדתי-לאומי והחרד"לי.

ה. חסידות ברסלב. חסידות ברסלב נוסדה על ידי רבי נחמן מברסלב. כיום אין לחסידות רב מוביל (בעגה החסידית הם מכונים "טויטע חסידים" שמשמעו "חסידים מתים", שרבם הלך לעולמו בלא יורש), משום שלאחר מותו של ר' נחמן (בשנת 1810) חסידיו סירבו להכתיר רב אחר במקומו.

קיימות מספר קבוצות בחסידות ברסלב המרוכזות סביב מספר ישיבות ובתי כנסת בהנהגת רבנים שונים - בעיקר בבני ברק, ירושלים, יבנאל וצפת. צפת כולה, המוקפת הרים ויערו, צבועה ברוב בסגנון הברסלבי.

שלושת עיקרים לחסידות, המופיעים ב"כוכבי אור" אחד מרישומי השיחות מדור-דור בברסלב:
1. לימוד שולחן ערוך מדי יום (רבי נחמן הזהיר מאוד על שמירה קפדנית של ההלכה)
2. עריכת "התבודדות" מדי יום (רצוי בטבע, בעיקר ביער). ההתבודדות מהווה מעין שיחה בין האדם לבוראו, בשפה מדוברת, והיא נועדה לחזק את הקשר שבין האדם לבורא ולהתעלות מבחינה רוחנית. אחד הציטוטים בהקשר זה: "ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל" (ליקוטי מוהר"ן תנינא סימן כה)
3. השתתפות ב"קיבוץ" החסידים בראש השנה. רבי נחמן היה נוהג להזמין אליו את כל אנשי החסידות לראש השנה, והיה אומר שבראש השנה יש לו כוח מיוחד "להמתיק את הדינים הרעים" מעל אלה שיבואו להיות אתו. תלמידו רבי נתן סבר שרבי נחמן התכוון שיבואו גם אחרי פטירתו אל קברו כדי לקבל "תיקונים לדינים", ולכן נהוג היום בחסידות ברסלב לנסוע אל קברו שבעיר אומן - עיר תעשייתית במרכז אוקראינה במחוז צ'רקסי.

מדי שנה ושנה בערב ראש השנה, מתקיים באומן, בקברו של רבי נחמן מברסלב, מעמד "תיקון הכללי העולמי", אז מתאספים עשרות אלפי השוהים שם לאמירת תיקון הכללי (עשרה מזמורי תהילים בסדר מסוים, שגילה רבי נחמן) וקבלת עול מלכות שמים למען כלל ישראל. מסורת זו של נסיעות לאומן בחג זה סחפה אלפי חסידים וגם אנשים רבים מחוץ לחסידות ברסלב ובשנים האחרונות פוקדים את המקום עשרות אלפי יהודים (כולל ישראלים שומרי מסורת שאינם חרדים ואפילו לא דתיים).

חסידי ברסלב עוסקים בקירוב חילונים אל הדת ובהחזרה בתשובה (בעיקר של צעירים ממוצא מזרחי ומרקע של מצוקה), על ידי הפצת חומרים עם עיקר תכני החסידות (כמו קלטות, קונטרסים, מדבקות ועוד). פלוגת הנח נחי"ם של חסידי ברסלב ידועים בריקודיהם בצמתים מרכזיים וברחובות בשילוב מוזיקה חסידית. ההתנהגות הזאת מזכירה להפליא את המודל ההיפי של שנות השישים ואכן רבים רואים בחסידי ברסלב סוג של "חסידות ניו אייג'. לכן היא גם קוסמת לחילונים רבים – רובם ממוצא מזרחי. בנוסף, חסידי ברסלב מקימים ומתחזקים מרכזים עירוניים שבהם מתקיימים שיעורים בנושאי דת וחסידות ותפילות לציבור הרחב.

כמו שאר החסידיות, גם חסידות ברסלב מפולגת לתת זרמים. אחד הזרמים שהתפתחו בשנים האחרונות מכונה "הנח נחים". המשפט "נ נח נחמ נחמן מאומן" נקשר לחסידות ברסלב בעקבות הסיפור על ר' ישראל בר אודסר ("בעל הפתקה"), מראשי החסידות, שמצא פתק בספרו של ר' נחמן ובו משפט זה. לטענתו נמסר לו מהרבי ששינון משפט זה יגרום לזירוז הגאולה ולביאת המשיח. חסידיו של הרב אודסר מכונים "נ נחים" והם חסידי ברסלב המוכרים יותר בציבור הרחב בעיקר בגלל 'החסידים הרוקדים ברחובות'. חסידים אלו כוללים חרדים ודתיים לאומיים. בין החסידים המפורסמים המשתייכים לפלג זה הזמר עדי רן.

רוב מנין חסידי ברסלב אינם נמנים על כל פלג רשמי כלשהוא. הם נוהרים בהמוניהם לשיעוריהם של מספר רבנים כריזמטיים, שיצרו סביבם הילה מהפטנת. כך למשל, הרב אליעזר ברלנד, הרב אליעזר שלמה שיק (מוהרא"ש), הרב נתן ליברמנש, הרב גדליהו אהרן קניג והרב שלום ארוש.

ו. הספרדים (ש"ס). הזרם הספרדי מהווה על פי הערכות בלבד כ- 30% מכלל האוכלוסייה החרדית בארץ. מקורו של זרם זה בארצות ספרד, מזרח וצפון אפריקה שם התפתחה היהדות המזרחית שהייתה בעיקרה דתית - מסורתית, ובכך שונה מהיהדות החרדית שהתהוותה באשכנז.

החרדיות המזרחית צמחה בשנות ה-50, כאשר בני נוער מזרחיים הגיעו לפנימיות חרדיות – אשכנזיות, ובהמשך גם לישיבות "הליטאיות". במהלך הפיכתם לאברכים הם ספגו את אורחות החיים של בחורי הישיבה האשכנזיים - שפת היידיש, הלבוש ודרך לימוד התורה, אך בה בעת נדחו מבחינה חברתית על ידם וחשו מעט מנודים. כאן נוצר בקרבם גרעין הדחף להתפצל למסגרת משלהם – דחף שהבשיל רק בשנות השמונים.

במקביל התפתח חוג מזרחי - חרדי אחר מתוך גרעין של עולים מסורתיים שהגיעו לירושלים מבגדד ומחלב בתקופת המנדט. חוג זה, הנחשב לחרדי קיצוני, חידש את ישיבת "פורת יוסף" והפך אותה ממדרש ספרדי קטן לישיבה חרדית ספרדית גדולה, בדומה לישיבות האשכנזיות.

שתי קבוצות נוספות בנו את הזרם החרדי-מזרחי: הראשונה, בוגרי החינוך הממלכתי דתי אשר גם אם חלקם לא הפכו לחרדים הרי דתיותם עוצבה על פי הדגם האורתודוכסי המזרח אירופאי, והשנייה, תנועת תשובה המורכבת מיחידים, מכוללים ומישיבות המתערבים בחיים החברתיים והתרבותיים באזורים המאוכלסים ביוצאי ארצות המזרח.

מפלגת ש"ס, או בשמה הרשמי "התאחדות הספרדים העולמית שומרי תורה", היא הנתח המשמעותי ביותר של קבוצה זו, אבל יש גם חסידים ספרדים – מזרחיים בקרב חב"ד וברסלב.

את החרדים המזרחיים קשה יהיה לאפיין על פי תלבושתם יש מהם שייראו כחרדים, לבושים בבגדי שחור-לבן, חובשים כיפות שחורות, יש מהם שילבשו בגדים רגילים, מכנסי ג'ינס וחולצה צבעונית אך על ראשיהם תתנוסס כיפה שחורה או כיפה סרוגה גדולה.

בסוף שנות ה-70 החלה שכבה של אברכים מזרחיים להתגבש ולעשות למען מקומם בעולם החברתי והפוליטי של מדינת ישראל. בתחילה היו אלה יוזמות מקומיות של כל אחת מאותן קבוצות אשר הרכיבו את המזרחיות החרדית, אולם בעקבות אלו באה ההתארגנות הארצית של ש"ס, שהתגבשה כמפלגה של "בני תורה", זכתה לתמיכתו של הרב ש"ך ובראשה הועמדה "מועצת חכמי התורה" בהנהגתו של הרב עובדיה יוסף. ש"ס חרטה על דגלה את המחאה העדתית תוך שהיא משלבת את הסמכות הדתית - תורנית עם מודעות לזהות המזרחית ולעבר המסורתי הטרום מודרני-חילוני הנתפס כאידיאל של חיים יהודים שלמים.

ש"ס זכתה להצלחה מרשימה בבחירות בקרב הציבור המזרחי - מסורתי אשר היווה את רוב תומכיה של המפלגה החרדית – ספרדית. כמות הקולות של המפלגה עלתה בהתמדה, והיא הפכה לאחד הכוחות המשפיעים ביותר בפוליטיקה הישראלית. בבחירות 1996 קיבלה 10 מנדטים ובבחירות 1999, זכתה להצלחה סוחפת לאחר שקיבלה 17 מנדטים, רבים מהם על חשבון הליכוד.

לש"ס מערכת חינוך תורנית עצמאית אשר מהווה מקור משיכה הן עבור החרדים הספרדיים והן עבור הציבור המסורתי המזרחי, מה שחיזק את כוחה בכנסת ובמסדרונות השלטון. זאת עד לבחירות שנערכו בראשית 2003, שבהן לראשונה מאז הקמתה ירד מספר חברי הכנסת (11 נציגים. לראשונה בתולדותיה היא נשארה באופוזיציה)..

יחד עם זאת יש להבחין בין ש"ס כתנועה פוליטית, חברתית וחינוכית לבין החרדיות המזרחית כתופעה תרבותית וחברתית. ש"ס אינה אלא חלק ממערכת רחבה יותר של עולם תרבותי וחברתי של יוצאי ארצות האיסלם ושונה במובנים רבים מהעולם החרדי האשכנזי. כאמור, לספרדים מוסדות תפילה ולימוד וכן קבוצות הנהגה משל עצמם. הם מקיימים מערכת יחסים מורכבת עם העולם החרדי האשכנזי. מצד אחד הם מקבלים את סמכותם של גדולי התורה הליטאיים ומעריצים את למדנותם. משפחותיהם רואות בישיבות הליטאיות הגבוהות משאת נפש לילדיהם. מצד שני הליטאים בזים להם ומפלים אותם. כך למשל, הישיבות הגבוהות מתירות לקבל רק אחוז קטן ומוגבל של תלמידים ספרדים לשורותיהן. ליטאי וגם חסיד אשכנזי לא יחתנו את ילדיהם עם חרדי או חרדית מהעדה הספרדית, משום שהם נחשבים לנחותים. ההתנהגות הזאת מעליבה ומשפילה את הספרדים, אבל תלותם הנמשכת בישיבות הליטאיות ונחיתותם בעולם התורני (לפחות על פי המוסכמה המקובלת בעולם החרדי) כובלים את ידיהם ומשאירים ססטוס קוו מוזר.

הרב עובדיה נחשב למנהיג הבלתי מעורער של הספרדים ומעמדו דומה למעמד האדמו"ר אצל החסידים. הרב עובדיה יוסף (נולד ב-י"א בתשרי ה'תרפ"א (23 בספטמבר 1920), בגדאד) הוא תלמיד חכם, פוסק ומחבר חרדי ספרדי, כיהן כרב הראשי הספרדי, הראשון לציון בשנים 1973 - 1983 מנהיגה הרוחני של מפלגת ש"ס מיום הקמתה והאדם הכל יכול בתנועה. עמדותיו ההלכתיות, הפוליטיות והחברתיות ייחודיות ובמקרים רבים שונות מאלה המקובלות בעולם החרדי האשכנזי. זאת הן בשל מקוריותו והן בשל העובדה שמקור כוחו ועוצמתו לא רק בעולם החרדי. למעשה רוב מצביעי ש"ס אינם חרדים. לכן החרדים אשכנזים מצד אחד רוכשים לו הערכה ומצד שני לא מחשיבים אותו כגדול הדור.

אפשר לחלק את הציבור המוגדר כיום כ"חרדים" על פי משתנים נוספים:
א. חרדים מקוריים ובעלי תשובה. הציבור החרדי-המקורי בכללותו נמנע מקשר הדוק עם "בעלי תשובה". "בעלי התשובה", שמספרם עומד על כמה עשרות אלפים (מספר מדויק לא ידוע) אינם מתקבלים לכל החסידויות, החסידים נמנעים מלקבל את ילדיהם ללימודים בכל מקום כשווים ונמנעים מלהתחתן עימהם. כלומר יש כלפיהם יחד דו ערכי: מצד אחד מברכים על חזרתם בתשובה ומצד שני רואים בהם מעמד נחות – כלומר כאלה שלעולם לא יוכלו להגיע למעמד הנישא של החרדי האותנטי.

ב. חרדים שמרנים (קנאים) וחרדים מתונים (מודרניים). הקנאים מונחים על-ידי אידיאולוגיה דתית שמרנית ולרוב גם קיצונית. רובם שולטים בעמדות המפתח במגזר: בתחום הפוליטי, החינוכי, התקשורתי והדתי. מדובר בעיקר ברבנים ובר"מים (מלמדים בכירים בישיבות).
מולם החלה להתגבש בשנים האחרונות החלה קבוצת משנה חוצת מחנות. זוהי קבוצת "החרדים המודרניים". היא כוללת חסידים וליטאים, אשכנזים וספרדים, "בעלי תשובה" וחרדים מקוריים, ומושפעת מאורח-חייהם של החרדים האמריקנים – ה"חוצניקים". אנשים המגדירים את עצמם כ"חרדים מודרניים" מאופיינים בשפה העברית הישראלית העדכנית השגורה בפיהם, כולל מרבית ביטויי הסלנג. הם עובדים בחיכוך עם החברה החילונית, רמת חייהם גבוהה יחסית לשאר האוכלוסייה החרדית, הם מחזיקים מחשב בביתם וגולשים באינטרנט, משתמשים בכרטיסי אשראי ובטלפון סלולרי לאו-דווקא כשר. נוסף על כך, הם מעורים בקורה בתקשורת החילונית.

הנשים לבושות אמנם בבגדים צנועים אך בגזרות פחות שמרניות ויותר אופנתיות ובצבעים החורגים מהשחור-חום-כחול המקובלים בקרב הנשים הלא מודרניות. לבושם של הגברים כולל חליפות מודרניות ועניבות צבעוניות אופנתיות. ה"חרדים המודרניים" מקיימים את כל מצוות הדת בצורה מחמירה, כפי שמתבקש מעצם הגדרתם כחרדים.

חרף עליונותה המספרית החרדים המודרניים בעצם שבויים בידיה של המנהיגות הקנאית. יש לכך מספר סיבות:
1. מוסדות החינוך נמצאים עדיין בחזקתם של הקנאים. השכבה המודרנית מוצאת עצמה ממולכדת: אין עדיין מערכת חינוך המשלבת בין תפישת עולם חרדית לאורח חיים מודרני. המורים הטובים ביותר הולכים למוסדות הקנאיים ביותר, שנחשבים למוסדות שבהם ניתן החינוך הטוב ביותר (בכל הבטי החיים). כייוון שהמודרניים חוששים לגורל ילדיהם ולדימוי שלהם בעולם החרדי (שמשפיע על "שוויים" בשוק השידוכים) ושואפים שהם יקבלו חינוך איכותי - הם נאלצים לשלוח אותם למוסדות החינוך הקנאים שלא תואמים את אורח החיים שלהם.
2. הקנאים מחזיקים ברוב התקציבים, שמוזרמים אליהם מהממסד הפוליטי ומתורמים. כיוון שרוב החרדים המודרניים אינם עשירים במיוחד, הם מתקשים להקים מוסדות נפרדים שלהם. יש כאן גם את הדינמיקה המוכרת "מי יהיה ראשון". הנחשונים תמיד חוששים מטקסי גינוי וביזוי שהעמידה מולם מצריכה תעצומות נפש.
3. עדיין לא נוצרה בחברה החרדית לגיטימציה והכרה מקיר לקיר של הישגים שאינם בתחום התורני. חרדי שהצליח למשל כעורך דין, איש עסקים או רופא לא זוכה למקצת מהמוניטין שיש לתלמיד חכם בישיבה ובכולל.

רוב החרדים חיים כיום בישראל, אך בעולם, בעיקר בארצות הברית, אך גם בקנדה, בצרפת, בבלגיה ובבריטניה ובארצות נוספות, קיימות קהילות חרדיות ענפות. החרדים בחו"ל נבדלים מהחרדים הישראלים בשיעור הגבוה של גברים עובדים בקרבם. החסידים (למעט חסידי חב"ד) נוטים יותר למסחר ולעבודות כפיים, ואילו אצל הליטאים האמריקניים השכלה אקדמאית ועיסוק במקצוע חופשי הם דברים מקובלים. אומנם, גם בארצות הברית קיים מיעוט המקדיש שנים רבות ללימודים ישיבתיים. קהילות לומדים קיימות סביב ישיבות כגון "ישיבת לייקווד" (שהיא הישיבה הגדולה בעולם), אך הן אינן המוניות כמו בישראל.

הזרמים החסידיים הגדולים ביותר מחוץ לישראל הם חסידות חב"ד, וחסידות סאטמר (שתיהן מתרכזות בניו יורק). בעוד שהראשונה מפגינה פתיחות רבה לעולם ומעורבות עמוקה, עמוקה מדי לדעת מתנגדיה, בענייני מדינת ישראל, הרי שחסידי סאטמר, שרובם בארצות הברית הם קיצוניים ופוריטניים באורח חייהם ואנטי ציוניים מיליטנטיים. בהעדר השכלה אקדמית ובהיותם בעלי שליטה מוגבלת בשפה האנגלית עוסקים רבים מהם בעבודות ששכרן זעום ומכלכלים את משפחותיהם הגדולות בדוחק.

חברה צעירה הנשלטת על ידי זקנים

השאלה מהו מספר החרדים בישראל היא מסובכת וטרם זכתה לתשובה חד-משמעית ומדויקת. בהיעדר נתוני יסוד (נתוני הלמ"ס) על החרדים והגדרה ברורה שלהם נדרשים החוקרים להצלבות רבות ולהפעלת שיטות, שבאמצעותן מאתרים משפחות חרדיות ואומדים את מספרן על-פי משתנים עקיפים, כגון: מוסד חינוכי שבו לומדים הילדים, הצבעה למפלגות חרדיות בבחירות לכנסת, מספר הזוגות המתארסים (ע"י ספירת מודעות האירוסין ביומונים החרדיים), או ספירת בתי אב שאין בחזקתם מכשיר טלויזיה בבית.

בחינה והצלבה בין מגוון האומדנים שנעשו בשנים האחרונות, הביא אותנו להערכה גסה שהחרדים מונים היום (נכון ל-2008) כ-800,000 נפש (כ-130,000 משפחות).

אחוז הגידול השנתי הממוצע באוכלוסיה החרדית (לידות + הגירה) גבוה ביותר, ובשנים האחרונות מסתמנת בו עוד מגמת עלייה: כ-6% בשנת 1996, כ-5% בשנת 1998, 7.3% בשנת 2000, כ-6% בשנת 2001 וכ-7% בשנת 2002. זאת - בהשוואה לגידול השנתי של האוכלוסייה היהודית בשנים הללו, הנמוך בכ-5% והנמצא במגמת ירידה. המקור העיקרי לגידול האוכלוסייה החרדית הוא הריבוי הטבעי הגבוה (כ-72% מסך כל הגידול בשנת 2001).

מספר הלידות בשנה עומד על כ- 35,000 (25% מהלידות בישראל). בכל שנה מתחתנים בישראל כ- 5000 זוגות חרדים. על פי מחקרי הלמ"ס, שיעור הפריון הכולל (מספר הילדים הממוצע הצפוי לאשה בימי חייה) של נשים באוכלוסיית הגרעין החרדי בשנת 2001 היה 7.7 לידות לאישה. באזורים מסוימים אף יותר – 8.9 ו- 9.0. להשוואה - שיעור הפריון הכולל של סך כל האוכלוסייה היהודית בארץ היה בשנת 2001 2.6 לידות לאשה.

במילים אחרות: שיעורי הפריון של הנשים במגזר החרדי גבוהים באופן ניכר משיעורי הפיריון של מגזרים אחרים באוכלוסייה היהודית, ובתוך המגזר החרדי שיעורי הפריון באזורי הגרעין הם הגבוהים ביותר.

על פי הכלכלן אלי ברמן מספר הילדים לאישה חרדית עמד בשנת 2000 על 7.5 ילדים. לכן, אף שקבוצת החרדים מהווה רק כ-6% מהאוכלוסייה היהודית, משקלה בלידות גדול פי שלושה.

ברמן מצא (לתוצאות דומות הגיעו גם חוקרים אחרים) כי משנות השמונים לשנות התשעים עלה מספר הילדים לאישה באוכלוסיה החרדית ביותר מילד אחד, בשעה שבשאר האוכלוסייה חלה ירידה של 0.3 - מ-2.6 ל-2.3 ילדים.

ההסברים שניתנו לרמה הגבוהה של הפריון בקבוצה החרדית הם: הגישה הדתית המטיפה למצוות "פרו ורבו" ורואה בילדים רבים ערך מרכזי; קצבאות הילדים הנדיבות – שהולכות וגדלות עם כל ילד, בייחוד מילד רביעי ואילך – המסייעות לקיים משפחות שבהן ילדים רבים (אם כי בשנת 2003 שונתה מדיניות הקצבאות באופן שכל ילד זכה לסכום זהה לקודמו וימים יגידו אם לשינוי היתה השפעה); התמיכה לבני ישיבה שלומדים ואינם עובדים.

הרכב הגילים של אוכלוסיית הגרעין החרדי שונה מאוד מזה של כלל האוכלוסייה היהודית. חלקם של הילדים באוכלוסייה זאת גדול מאוד. בשנת 2001 היה מספר הילדים בני 0-14, באוכלוסייה זאת מעל 104,000 (מתוך כ-210,00 איש שמנתה אוכלוסיית הגרעין באותה שנה) והם היוו כמחצית מהאוכלוסייה (זאת בהשוואה לסך כל הילדים בגילים אלה באוכלוסייה היהודית הלא חרדית שהיוו כרבע בלבד).

הצעירים, בני 15-24 (גיל הלימוד בישיבות), מהווים כ-18% מאוכלוסיית הגרעין, בדומה לחלקם בסך כל היהודים, אך חלקם של המבוגרים בגילי כוח העבודה, 25-64, הוא כ-28% בלבד מאוכלוסייה זאת לעומת 46% מסך כל היהודים.

המבוגרים, בני ה-65 ומעלה, מהווים כ-4% בלבד מאוכלוסיית הגרעין החרדי לעומת יותר מ-11% בקרב סך כל היהודים. ההבדלים במבנה הגילים בין אוכלוסיית הגרעין החרדי לבין כלל האוכלוסייה היהודית נובעים בעיקר מרמת הפריון הגבוהה של החרדים אשר מובילה לשיעור גבוה של ילדים באוכלוסייה.

באופן פרדוכסלי, אף שהזקנים מהווים מיעוט דמוגרפי החברה החרדית, בניגוד לחברות החילוניות המודרניות, נשלטת ללא עוררין על ידי אנשים מבוגרים ואף זקנים (הורים, רבנים, מורים). הקהילה והיחיד מצייתים להם כמעט באופן עיוור. הרבנים הגדולים, שעל פי פסיקתם יישק דבר, נישאים על כפיים. הם גם שולטים במקורות הכוח הפוליטיים והכלכליים ובכוחם להעניש בחומרה מי שסוטה מהתלם.

כשם ש"גדול בתורה" בעולם החרדי אינו זקוק להסמכה רבנית של המדינה, כך הוא אינו זקוק לדרגה פורמאלית של הארגון. הציבור ונציגיו מעניקים לו את הדרגה באופן עקיף – במקרים רבים באמצעות התואר המובא בראשי תיבות. מגוון התארים המצוינים לרוב בראשי תיבות רחב ומסובך ומעט מאד אנשים חילוניים מבינים את הקודים האלה. אבל במגזר החרדי, ההיררכיות ברורות למדי וכמעט כל חרדי מבין מה מעמדו של רב פלוני או אלמוני, בין השאר באמצעות התואר הנלווה לו. כך למשל, "מרן", "גאון", "גאון צדיק", "רב", "רב רבי" דומ"ץ (דיין ומורה צדק), אב"ד (אב בית דין); וראב"ד (ראש אב בית דין / ראש אבות בתי דין) ועוד ועוד.

חיי קודש במרחב מוגן

מרבית החרדים התרכזו לאורך השנים בשתי ערים מרכזיות - ירושלים ובני-ברק.
היישוב היהודי התפתח בתוך העיר העתיקה בירושלים כבר תולדות הישוב ברובע היהודי בירושלים בתחילת המאה ה-15. בשלהי המאה ה-19 החלו נבנות שכונות יהודיות (כולן של תושבים דתיים) מחוץ לחומות העיר, בכספי תורמים מהגולה. הדבר הביא להתפתחות והתרחבות ירושלים לכדי עיר מודרנית יותר. השכונות הללו, על בתי האבן העתיקים והיפיפיים ואורח החיים המיוחד של אוכלוסייתן הדתית והחרדית, הפכו במהלך השנים לאחד מתווי הזהות הבולטים של ירושלים.

השכונה המוכרת והמזוהה ביותר עם העולם החרדי היא מאה שערים. השכונה הוקמה ב-1874, בתקופה בה החלו יהודי ירושלים להתיישב מחוץ לחומות העיר העתיקה. תחילה איכלסו אותה יהודים דתיים, אך מתונים. עם הקמת המדינה, החל תהליך איטי אך עקבי של התנחלות קבוצות חרדיות קיצוניות בשכונה, תוך דחיקת רגליהם של המתונים. בתוך שנים לא רבות הפכה מאה שערים למבצרם, תרתי משמע, של נטורי קרתא, הידועים בהתנגדותם התקיפה למדינת ישראל ולציונות.

מאה שערים גזרה על עצמה חיי גטו לכל דבר, ובמובן זה בלמה את התפתחותה האורבנית והכלכלית. שנים של הזנחה, לצד ריבוי טבעי מואץ, נתנו את אותותיהן בשכונה ובאיכות החיים של תושביה. מלבד מאה שערים היו בירושלים עוד מספר מתחמים חרדיים קטנים יותר (כגון שכונת שערי חסד) שדרכו במקום. שלוש שכונות ירושלמיות ותיקות, זיכרון משה, גאולה וכרם אברהם, שבשנותיה הראשונות של המדינה היו בעלות אוכלוסייה מעורבת, הפכו בתוך שני עשורים שכונות חרדיות למהדרין, בין היתר בעקבות נטישה של תושביהן החילוניים.

לאחר ש'כבשו' את ליבת העיר, ובהיעדר עתודות קרקע סמוכות, החלו החרדים לנוע צפונה לעבר האזורים שמחוץ לשטח העירוני המפותח. באותן שנים, גם הקרקע הזמינה לבנייה שאותה היקצו הגורמים המוסדיים, הייתה זולה. כך הוקמו צפונית למאה שערים עוד שלוש שכונות חרדיות: בתי אונגרין (שאוכלסה על-ידי יהודים חרדים עולי הונגריה), בית ישראל וקריית חסידות שומרי אמונים. הטריטוריה החרדית התרחבה באופן משמעותי.

מלחמת ששת הימים הביאה להתרחבות הדרגתית משמעותית של המרחב האורבני של ירושלים. לצד שכונות חילוניות ודתיות נבנו שכונות המיועדות לאוכלוסייה החרדית, מקצתן שכונות רחבות ידיים עם רמת בנייה גבוהה יחסית (בהשוואה לשיכונים הישנים שבהם גרים חרדים במקומות אחרים בארץ). כך למשל, "קריית בעלז", "שכונת הר נוף", "שיכון חב"ד", ו"רמות אלון".

שכונת מטרסדורף וכן קרית צאנז ואונסדורף הוקמו קודם לששת הימים (1956), זכר לקהילות בשם אלה שחרבו בשואה. היזמים היו רבני קהילות חרדיות  (הרב ארענפלד ממטרסדור, האדמור מצאנז).  עם הקמתן היו אלה שכונות ספר ורק לאחר ששת הימים הן הפכו לנקודת זינוק של מארג שכונות חרדיות נוספות בצפון מערב ירושלים.

שכונת רמת אלון ושכונת רמות פולין הוקמו כשכונות חילוניות וכחלק מן המאמץ הלאומי והעירוני (בהובלת טדי קולק) לחזק את ירושלים. בשל מוזרותן של הבניינים ב"רמת פולין: (כוורות) לא נמצאו רוכשים לדירות ולבסוף נקנו על ידי משפחות חרדיות. במשך שנים רבות המשיכה רמות אלון להתפתח ולגדול (רמות א + רמות ב' נותרו שכונות חילוניות). רמות ג' הוקמה בשנות השמונים כשכונה חרדית ובעקבותיה רמות ד' וה' (במעלה ההר). כשלב מאד מאוחר החלה נדידה של תושבים חילוניים מרמות ב' ואף מרמות א' (רמת אלון).

עם השנים חל תהליך של "כיבוש חרדי זוחל" של חלק מהשכונות הדתיות והחילוניות בעיר. שכונות רבות שבעבר התגוררו בהן חילונים, מתחרדות והולכות. כך למשל, שכונות כגון רמת אשכול, מעלות דפנה, רמות וקריית יובל עוברות תהליך של התחרדות, שמבריח מהן את התושבים הלא-דתיים לשכונות אחרות או מחוץ לעיר. התהליך הזה גורם לדאגה ולמורת רוח בקרב האוכלוסיה החילונית בעיר, שחשה שירושלים מתחרדת והיא נדחקת החוצה.

בני-ברק, השוכנת בלב גוש דן, נוסדה בשנת 1924 על-ידי קבוצת חסידים מווארשה, פולין, על אדמות שנרכשו מכפר ערבי סמוך. בשנת 1949 הוכרזה בני-ברק כעיר. בשנותיה הראשונות אוכלסה העיר על-ידי עולים מהזרם הציוני-דתי, בעלי השקפת-עולם דתית מתונה. הם הקימו בה מספר שיכונים ואף ישיבה תיכונית של בני עקיבא. תקופה מסוימת היה נדמה, שבני-ברק ממצבת את עצמה כעיר חילונית, עם מיעוט דתי. עובדה: ההסתדרות הכללית הקימה שכונות לחבריה בעיר, בהן שיכון ההסתדרות.

תחילת המהפך הסתמנה לקראת סוף שנות ה-50', כשתושבים החילוניים ודתיים מתונים נטשו את מרכז העיר לטובת מגורים בשיכונים חדשים מחוץ לה. את החלל הריק מילאו חרדים, חלקם עולים חדשים. המגמה קיבלה תאוצה בתחילת שנות ה-80', עם היבחרו של משה אירנשטיין, מאגודת ישראל, לראשות העיר. אירנשטיין, עסקן רב-פעלים, שם לעצמו מטרה להפוך את בני-ברק למרכז חרדי ראשון במעלה בישראל, והוא אכן הצליח מעל המשוער. בני ברק היום היא עיר חרדית ססגונית עם אלפי בתי כנסת, מוסדות לימוד חרדיים ואינספור שירותים פרטיים וציבוריים המיועדים לאוכלוסיה החרדית. מעט חילונים פוקדים את המקום ועבור רוב הישראלים היא נתפסת כגטו חרדי מנותק ואזוטרי.

קצב הגידול המהיר של האוכלוסייה החרדית בשנים האחרונות, מחד, ועליית מחירי הדירות בערים הגדולות כתוצאה מביקוש גדול, מאידך, אילצו לא מעט זוגות צעירים במגזר החרדי לנטוש את הערים החרדיות המרכזיות, בני-ברק וירושלים. שכן, הם - ובמיוחד הוריהם - התקשו לעמוד במחירי הדירות מרקיעי השחקים. ניתן להצביע על שני יעדים מרכזיים, שאליהם נדדה האוכלוסייה החרדית:

א. ערים ויישובים ותיקים. בערים וביישובים, שקודם לכן היו בהם ריכוזי חרדים קטנים, הוקמו שכונות חדשות, גדולות ומתוחמות, שאיפשרו קיום אורח-חיים כשר למהדרין. בין הערים והיישובים שהתחרדו חלקית, ניתן למנות את אשקלון, אשדוד, באר שבע, חצור הגלילית, טבריה, בית שמש, יבנאל, פרדס חנה, זיכרון יעקב, נס ציונה, פתח-תקווה, צפת, נתניה, חיפה, קדימה, רחובות וראשון לציון. שכונות חרדיות הוקמו גם ביישובי פריפריה דוגמת אופקים, שדרות, נתיבות, קריית מלאכי ומגדל העמק, בהם עלות הדיור נמוכה. חשוב לציין כי הריכוזים החרדיים בערים הוותיקות (להוציא בני ברק) הם בדרך-כלל בקהילות מעורבות, אלא אם תוכננו מראש כשכונות חרדיות, כמו קריית צָאנְז בנתניה או שכונת בָּאבּוב בבת-ים.

ב. "הפרויקטים". בשנות ה-80 וה-90 הוקמו יישובים חרדיים חדשים מעבר לקו הירוק: עמנואל, מודיעין עילית, ביתר עילית ומתתיהו. בסוף שנת 1997 הוקם היישוב החרדי אלעד במרכז הארץ, מזרחית לפתח תקווה, וכעבור פחות מעשור קיבל מעמד של עיר. ב-2008, עקב הקפאת הבנייה במודיעין עילית ובביתר עילית, הפכה אלעד החלופה הכמעט יחידה לתוספת יחידות דיור למגזר החרדי.

יישובים אלה, המכונים בעגה החרדית "הפרויקטים", הוקמו על טהרת האוכלוסייה החרדית. הם מושכים אליהם זוגות צעירים מהמגזר, הן בשל אופיים החרדי והן בשל קרבתם היחסית לירושלים ולבני-ברק. יש לציין כי גם בשתי הערים החרדיות הגדולות, ירושלים ובני ברק, הואצה בנייתן של שכונות חדשות - רמות אלון, סנהדריה והר נוף בירושלים, רמת הרצוג, רמת אהרון ורמת אלחנן בבני ברק.

אזורי ההתיישבות של המגזר החרדי מוגבלים מבחינת קיבולת. הסיבה העיקרית: מגבלת בנייה של רבי-קומות, הנגזרת מאורח-החיים החרדי. הציבור החרדי נמנע משימוש במעלית בשבת ובחג, אף-על-פי שקיים פיתרון בדמות "מעלית שבת" (מעלית העוצרת אוטומטית בכל קומה). לכן, מפרט הבנייה לא יחרוג מחמש עד שש קומות לכל היותר. אלמלא מגבלת הגובה, ניתן היה לבנות על אותה יחידת קרקע בניין רב-קומות, להוזיל עלויות ולהגדיל את מספר הדיירים.

עתודות הקרקע בערים החרדיות החדשות הולכות ואוזלות, והדבר גורם לעלייה במחירי הדירות הקיימות. על-פי הערכות שונות, קצב הגידול של האוכלוסייה החרדית מחייב תוספת שנתית של 5000-3000 יחידות דיור. עם זאת, אין אפשרות להפנות קבוצות קטנות לשכונות בערים החילוניות, מפני שציבור זה זקוק לשירותי קהילה (בתי-כנסת, מוסדות חינוך ומקוואות), שאין הצדקה כלכלית בהקמתם עבור מספר קטן של תושבים.

הפיתרון המסתמן הוא בניית ערים חרדיות נוספות בפריפריה, על-פי הדגם של ביתר עילית, אלעד ומודיעין עילית. ערי-השדה המתוכננות יביאו להוזלת מחירי הדירות, ויתנו מענה לביקוש שייווצר גם בעוד עשרים שנה. שתי הערים המיועדות הן חריש (בקצה כביש 6 בוואדי ערה), וכסיף (על צומת כביש 80, בין באר שבע לערד). לטווח הרחוק יותר דנים בהקמת עיר נוספת, ליד המושב החרדי יסודות, שבמועצה האזורית נחל שורק.

עול מצוות

הנערה החרדית מפנימה מילדות שלושה ביטויי יסוד, המתייחסים לחייה כאשה בוגרת: "עזר כנגדו", "אשתך בירכתי ביתך" ו"כל כבודה בת מלך פנימה". נקודות אלה מובלטות בכל ספרות הכשרה לחיי המשפחה שאותה קוראת כל נערה חרדית לקראת נישואיה. משמעותם של ביטויים אלה: ראשית, מקומה של האשה הוא לא לצד הגבר אלא אחריו. היא ה"עזר" שלו ולא שותפתו להנהגת המשפחה. שנית, מן הראוי שהאישה תהיה מוצנעת, ושלישית - שם, בבית, היא מלכה. יש לכבד אותה, להקפיד שהילדים יישמעו לה, מצווה לעזור לה, צריך אפילו - וזו בגדר הנחיה מחייבת - לקנות לה בגד או תכשיט בכל חג.

האב הוא ראש המשפחה. וככזה - כל בני המשפחה החל מֵהָאֵם וכלה בתינוקות הרכים מתייחסים אליו בַּכָּבוד הראוי. האב הוא המגדלור של הבית. הוא זה שעל כתפיו מוטלת החובה לדאוג לרמה הרוחנית של המשפחה, כלומר - להביא את המשפחה לנהוג בדרך התורה והמצוות.

בהתאם לכללי הצניעות, ההעדפה במגזר החרדי היא להפריד בין הבנים לבין הבנות בכל תחומי החיים ולכן גם להקצות להם חדרים נפרדים בבית.

הטרמינולוגיה החרדית שונה מעט מזו החילונית. הכינוי "ילד" או "ילדה" מתייחס לילדים עד גיל בר/בת מצווה. הכינוי "בחור" או "בחורה" מתייחס לנער או לנערה מיום בר/בת המצווה ועד לנישואין. לאחר הנישואין הם הופכים ל"גבר" ול"אשה".

הילד החרדי מוכוון מרגע הולדתו לדרך אחת בלבד – מילוי רצון האל. הדרך להשגת המטרה היא תלוית מגדר. על הבנים מוטל "עול תורה ומצוות", כלומר - עליהם להתמיד בלימוד התורה ובמילוי המצוות. על הבנות להיות בעלות השקפה רוחנית מבוססת ומוצקה, כלומר - עליהן לקבל ולהפנים את ציוויי הדת לגבי מעמדן, מקומן ותפקידן בעולם הזה, קרי - להכיר בעליונותם של הבנים, לגדל משפחות שבהן הבנים ימשיכו בדרך לימוד התורה, והבנות תְּסַפֵּקנה להם תמיכה כדי שיוכלו ללמוד תורה ולקיים מצוות.

ההלכה היהודית מחייבת את ההורים לחנך את ילדיהם מילדותם לקיים מצוות, למרות שחובת קיום המצוות חלה על הבנות - מגיל 12, ועל הבנים – מגיל 13. הילד/ה בבית החרדי, מאז שהוא זוכר את עצמו תמיד אבא/אמא מראים לו איך מקיימים מצוה זו או אחרת. בגיל הצעיר, זו תהיה האמא המחנכת למצוות, כי האבא נמצא בישיבה או ב'כולל' או בעבודה, והאמא לעומת זאת, נמצאת לפחות חצי יום בבית.

כיבוד אב ואם הוא ערך מרכזי בהוויה החרדית. הילדים מפנימים באופנים שונים את מצוות כיבוד אב ואם, ומרביתם מצייתים להוריהם מתוך הכרה עמוקה. ההורים אינם מחפשים דרכים להיות חברים של ילדיהם. הם הורים. הם מתווי הדרך, והם אינם סובלניים לכל גילוי של מרד. מבהירים זאת לילדים מגיל צעיר ביותר בעיקר על-ידי חיזוקים רבים להתנהגות טובה. התנגדות ולוּ הקלה ביותר נתפסת כזלזול בהורים, ואם זה קורה ברור לילד שבכך הוא מסתבך עם אלוהים אשר ציווה כבר בעשרת הדברות "כבד את אביך ואת אִמך". בעבר מקובל היה להשתמש בלא מעט אלימות פיזית על-מנת לחנך את הילדים. כיום התופעה הצטמצמה מאד בהשפעת הרבנים והחשיפה לפסיכולוגיה המודרנית.

הקשר בין ההורים לבין ילדיהם נבנה במידה רבה באמצעות המצוות השונות. ההורים הם אלה המלמדים את הילדים מינקותם את מצוות הדת. ההורים מסבירים לילדיהם ומיישמים איתם בשלב הראשון את הפרקטיקה – מה עושים ומתי. כך, למשל, נוהגים ההורים להגיד עם הילד או עם הילדה כבר מגיל צעיר ביותר (עם תחילת הדיבור - בגיל שנה בערך) את הברכות בזמן הקימה ("קריאת שמע"), לפני האוכל וכד'. עיקר המילים נאמרות על-ידי הָאֵם או האב, והילדים משלימים חלקי מילים או מילים שלמות עד להפנמה של הברכה ושל זמן אמירתה - עד שהם יכולים לומר אותה ללא עזרה. בשלב השני המתרחש בגיל בוגר יותר של הילדים, האב מסביר את הסיבות ואת ההלכות הקשורות למצוות השונות. הבנים הולכים עם האב לבית-הכנסת ומפנימים את התפילות, את הניגונים ואת המנהגים המקובלים בקהילה. הבנות לומדות מהאם את הדלקת נרות השבת ואת הַפְרשת החלה. במשפחה החרדית לומדים לא רק את מצוות הדת אלא גם את המסורות ודפוסי ההתנהגות הנהוגים בקהילה שאליה משתייכת המשפחה – ומדובר על מקבץ גדול מאד של כללי התנהגות, שיוצרים את תודעת הזהות ותחושת ההשתייכות שתלווה אותך כל ימי חייך.

חשוב לציין כי הצעצועים של הילד החרדי שונים מאוד מן הצעצועים של הילד החילוני הן בכמותם והן במהותם. כמות הצעצועים המצויה ברשות מרבית הילדים החרדיים קטנה באופן משמעותי מזאת שברשות מרבית הילדים החילוניים. ומעל לכל, רובם ככולם בעלי ערך חינוכי-תורנית ונועדו לעטוף את ילדים במסרים דתיים תעמולתיים. – בעיקר סיפורי צדיקים.
חרדי לא יקנה לילדיו משחק או ספר שאין עליו כשרות רבנית מהגופים המתאימים.

המשפחות החרדיות הן ברוכות ילדים, ולכן מוּטל על הָאֵם עומס רב בניהול משק הבית (במשפחות רבות - גם חלק נכבד מעול פרנסת הבית). על הבנות מוטלת החובה לקחת חלק במשימות היום-יום. בכך מתמלאות בו-זמנית שתי פונקציות: ראשית - עזרה לָאֵם והסרת חלק מהנטל מכתפיה ושנית - רכישת מיומנות במלאכות הבית השונות והפנמת חוקי היהדות הנוגעים בהן כחלק מהכנתן לקראת היותן נשים בעלות משפחות.

לרוב המשפחות החרדיות אין רכב, וגם אם יש - הנשים החרדיות אינן נוהגות עקב הנוהג המקובל. כיוון שכך - בשעות אחר הצהריים אין הסעות ממקום למקום על-ידי ההורים - כמקובל בחברה החילונית, וגם ילדים צעירים לומדים להסתדר בכוחות עצמם, קרי - לנסוע בתחבורה הציבורית, לרכב על אופניים או ללכת ברגל. הצורך להיות עצמאיים נובע גם מעצם העובדה שבמשפחה ברוכת ילדים לומד הילד מהר כי כדאי שֶׁיֵּדַע לדאוג לעצמו, מפני שאמא יש רק אחת אבל אחים – רבים, וכולם זקוקים לה.

בישיבה, שאליה עוברים הבנים לאחר בית הספר היסודי, הלימודים נגמרים בשעות הערב המאוחרות, ולכן האפשרות שלהם לעזור בבית מצטמצמת. אך למרות זאת הם עוזרים, בעיקר בחופשות. כך באופן טבעי נוצר קשר בין הילדים במשפחה. ככל שנולדים יותר ילדים, כך יש יותר ילדים גדולים העוזרים לצעירים מהם. כל המצב הזה, מחנך את הילדים לעזור בבית, אם לאמא ואם לאחיהם הצעירים. בדרך כלל מצב כזה לא מאפשר חדר לכל ילד, עליהם ללמוד לחלוק הרבה דברים עם עוד מישהו, להתחשב אחד בשני, לוותר אחד לשני. האווירה שנוצרת בבית כזה הוא של קשר חזק בין הילדים בגילאים השונים. קשר זה ממשיך למרות העובדה שהחל מגיל ההתבגרות המינית נמנעים הבנים והבנות ממגע פיזי ביניהם. גם בתוך המשפחה, אין חיבוקים ונשיקות בין בנים ובנות מתבגרים, גם לא לחיצות ידיים בפגישה או בפרידה. התקשורת והבעת הרגשות וההערכה הן רק בצורה המילולית.

הילדים החרדיים, כמו גם בזרמים דתיים אחרים, לומדים מגיל צעיר להתאפק ולדחות סיפוקים. עצם החיים במשפחה ברוכת ילדים מצריך איפוק. במשפחה שכזאת מובן שאי-אפשר לקבל תשומת-לב בכל רגע. לעיתים צריך לחכות עד שהאוכל יהיה מוכן, אין ממתקים במשך השבוע, אלא רק בשבת, וצריך לחכות בסבלנות.

מרבית המשפחות החרדיות אינן בעלות הכנסה גבוהה. לכן הן נדרשות להקדיש תשומת-לב ומחשבה לכל הוצאה. לעיתים קרובות אי-אפשר לקנות לילדים את כל אשר ירצו ולכן הם לומדים להסתפק במועט ואינם מוּדעים אפילו לקיומם של מותגים או של מוצרי מותרות יקרים.

ההרגל לבדוק מחירים, להשוות ולתכנן הוצאות מושרש בילדים מיום היוולדם. בבגרותם עם נישואיהם והולדת ילדיהם ההרגל הזה הופך לאופי ולמרות רמת ההכנסה הנמוכה יחסית הם יכולים להסתדר, לכלכל את משפחתם ואף לחסוך כספים לקראת ההוצאות הנכונות להם עת ילדיהם שלהם יגיעו לפרקם.

הבנות בחברה החרדית נמצאות תחת השגחה קפדנית של הוריהן, של אחיהן ושל הסביבה. הצניעות היא ערך מרכזי ביותר המודגש באין-ספור צורות, בעיקר – באוזניה של הילדה-הבחורה-האשה החרדית. המושג "גדרי-הצניעות" הוא מערכת הכללים הלא כתובה המתייחסת לדרך הלבוש, דרך הדיבור ודרך ההתנהלות הכללית אשר מחייבות את אנשיה של קבוצה מסוימת. עיקר הדברים מופנה אל הנשים.

החברה הסובבת מגיבה לדרך ההתנהגות של הנשים ומאשרת או אינה מאשרת אותה באופנים שונים ובעיקר באמצעות כינויים. כך, למשל, אשה טובה, הממלאת אחר כל ההוראות מכונה "פרומע" – אדוקה, סגורה, צנועה, אשה שלא תדבר עם גבר פנים מול פנים. לעומת זאת, אשה מתגנדרת, החורגת מעט מכללי הצניעות, תיקרא 'פוצערקע', כלומר - גנדרנית.

שמירת השבת היא ערך מרכזי ביהדות ומתקיימת בכל החוגים הדתיים. הייחודיות של הציבור החרדי בתחום הזה היא בתחושת הקדושה האופפת את האנשים במהלך כל טקסי השבת. הטקסים האלה נערכים מתוך התרוממות הנפש ולא מתוך פעולה אוטומטית של מילוי סדרת הוראות, תוך הקפדה רבה על כל תג ותג. מעבר להקפדה הזאת - התנהלות החיים במשך כל ימי השבוע היא מוכוונת שבת. על-מנת לאפשר את קיום השבת כהלכה מתחילה המשפחה החרדית (ובעיקר האשה) את ההכנות לשבת כבר ביום ראשון ומסיימת אותן ביום שישי אחר הצהריים, לקראת כניסת השבת.

מערב כניסת השבת ועד מוצאי יום המנוחה (שבו "שובתים מכל מלאכה") יש מצוות ומנהגים רבים שהחרדים ממלאים בקפדנות. מקצתם נערכים בבית ומקצתם בבית הכנסת: ברכות, תפילות, מזמורים, שיעורי תורה, טיש, קריאת עיתונים וביקורי קרובים.

ההקפדה על השבת מביאה את המשפחה לבלות שעות ארוכות יחד ללא כל הסחה של חיי היום-יום. בשבתות מבלים ההורים, ובמיוחד האב, עם הילדים הן במשחקים, הן בשיחות והן בלימוד משותף של פרשת השבוע. קִרבה זאת בשבת מאפשרת יצירת קשר עמוק גם בין הילדים לבין סבם וסבתם, מפני שנהוג לבלות את השבת גם במסגרת המשפחה המורחבת. בחלק מהשבתות נוסעים "לעשות שבת" עם דודים או עם סבתא וסבא. "לעשות שבת" פירושו - לשהות יחד מיום שישי בצהרים ועד צאת השבת.

תלמוד תורה

החל מגיל 3 מפרידים בחברה החרדית בין בנים לבנות, ומוסדות הלימוד מחולקים בהתאם לכך. מוסדות החינוך לבנים כוללים את התחנות הבאות:
גן-ילדים (גיל 3-4) - מקביל לגן-הילדים החילוני. השפה המדוברת בחלק מהגנים היא יידיש.
מכינֶה (גיל 4-6) - מקבילה לגן-החובה בחינוך הכללי. המכינֶה - כשמה כן היא - מכינה את הילד לקראת לימודיו בבית-הספר היסודי, הנקרא גם "תלמוד-תורה" או "חיידר".
תלמוד-תורה (גיל 13 - 6) - "חַיידֶר" בהגייה אשכנזית. תלמודי-התורה המכונים ת"תים, נמצאים בשכונה והילדים הולכים אליהם ברגל או מוסעים אליהם באופן מאורגן. בדרך כלל נהוג בהם יום לימודים ארוך.
ישיבה קטנה (גיל 13-15/16) - הלימוד כולל לימודי קודש בלבד.
ישיבה גדולה (מגיל 16 עד הנישואין) - בדרך כלל הלימודים הם בתנאי פנימייה, והם כוללים לימודי קודש בלבד (גמרא).
כולל (מיועד לגברים נשואים).

ביום הולדתו השלישי נפרד הפעוט החרדי מהתואר "תינוק" וכעת הוא מכונה "ילד". מפאת גילו הצעיר אין הוא מחוייב עדיין בקיום מצוות, אך עם זאת, מאחר והוריו מצווים על מצוות "חינוך" ("ולמדתם אותם את בניכם" - דברים יא ), זה הגיל בו יתחילו להרגיל אותו לשמירת תורה ומצוות.

זהו גם הגיל בו נפרדות דרכיהן של שני המינים. הבנים ילמדו ב"חיידר" - תלמוד תורה, והבנות תלמדנה בגן הילדות האזורי. לרוב, משתייך ה'חדר' לקהילה או לחסידות כלשהי, והוא חלק אחד משלל המוסדות של אותה קבוצה: בית כנסת, ישיבה, בי"ס לבנות, כולל וכו'. ב'חדרים' מסוג זה ממנה ראש המוסדות את מנהל ה'חדר', שנותר כפוף להנחיותיו המנהליות ואף הפדגוגיות של 'מנהל המוסדות'.

בכיתה ד' (גיל שמונה) מתחילים הילדים את לימוד הגמרא. הגמרא היא סברות, קושיות, משא ומתן בניסיונות להבין את המשנה. לימוד הגמרא דורש העמקה, סבלנות, כושר ניתוח והתמדה. בשנה זו נרשמים הילדים לישיבות, והתקווה לקבל תשובה חיובית מישיבות יוקרתיות גורמת לתלמידים מתח רב והם לומדים ברצינות רבה.

שמה של ה"ישיבה קטנה" נגזר מגיל תלמידיה ה"קטן" באופן יחסי לגילם של תלמידי ה"ישיבה הגדולה". במשך 3 שנים, מקבילות לכיתות ט- יא לומדים התלמידים בישיבה הקטנה. אלו הן שנים של גיל ה"טיפש עשרה" בם מתעצבת אישיותם ולובשת צורה.

הלימוד בכתה ח' ב'חדר' יצר הכנה מסוימת ל"ישיבה קטנה" אולם עם כניסתם למוסד יעברו התלמידים החדשים הלם תרבותי. גם אם הגיעו מ'חדר' בו שעות לימוד הגמרא בכתה ח' תופסות את רוב היום, אין לימוד זה דומה למציאות הישיבתית. עבור תלמיד הישיבה הקטנה הופך לימוד הגמרא למרכז הוויתו.

בישיבה הגדולה לומדים בני 16/17 עד הנישואים. לאחר שלש שנות 'מכינה' בישיבה הקטנה בשלים הבחורים לעלות לישיבה 'גדולה'. בישיבה הקטנה הם למדו בחברותא, אך תחת הנחיית הצוות ובמשטר נוקשה, כדי להושיב את ה'כמעט ילדים' ללמוד. בישיבה הגדולה יוצרים התנאים הסביבתיים אוירה בוגרת. היחס מצד הצוות שונה והמשטר כמעט ואינו קיים. התלמידים מגיעים לישיבה, ברובם הגדול, עם רצון וחשק ללמוד ולהתעלות וכמעט ואין צורך לפקח עליהם ולדאוג שכך יעשו.

הלימוד ברובו הוא עצמאי. ה"מה"– איזו מסכת יש ללמוד. נקבע על ידי ראשי הישיבה אך את ה"איך" - סגנון הלימוד, רמתו, ומידת ההעמקה בו נקבעים על ידי הלומדים עצמם.

זו גם התקופה בה לא רק ראשי הישיבה והר"מים הם נותני הטון בישיבה. לבחורים המובחרים משקל רב בהתוויית דרך הישיבה, בקביעת המסכת שתילמד בזמן הבא בישיבה ועוד. ראש הישיבה ילמד עמם בחברותא ויכין עמם את שיעורו הכללי. המשגיח יתייעץ עמם ויסתייע בהם בטיפולו בתלמידים צעירים. בתהליך של ברירה טבעית, חלקם אף "יסומנו" כ'ראשי הישיבות של הדור הבא' ושמם יהלך בכל הישיבות.

השאיפה להתקבל לישיבה קטנה מן השורה הראשונה היא כאין וכאפס לעומת הרצון להתקבל לישיבה גדולה מליגה א'. מלבד הרמה הלימודית והרוחנית, קיימת גם היוקרה המתבטאת באמירה "אני לומד ב'חברון" (ישיבת חברון בירושלים).

הישיבה היא גם המקפצה לעולם השידוכים. בחור שלומד בישיבה 'נחשבת' כ'פוניבז' (בני ברק), 'חברון' או 'מיר ברכפלד' (מודיעין עילית) יהיה מבוקש יותר בשוק, וסיכוייו לזכות ב'סידור מלא' (דירה + הוצאות החתונה) גדולים.

תקופת הרישום מתאפיינת במתח רב ובלימוד אינטנסיבי. בהגיע עת הרישום ובתאום מוקדם מגיעים הנרשמים אל הישיבות הגדולות בהם בחרו כדי להבחן על תלמודם. כל הנ"ל נכון לגבי הישיבות הליטאיות או הספרדיות. בישיבות חסידיות השייכות לחוג מוגדר (גור, בלז וכד') המעבר מישיבה קטנה לגדולה הוא אוטומטי והבחינות הן לתפארת המליצה בלבד.

בפולקלור סיפורי ה'עילויים' (תלמידי ישיבה מבריקים במיוחד) חוזר על עצמו מוטיב "העילוי' שסתר את דברי ראש הישיבה וגרם לו לסגור את הגמרא ולעזוב את בית המדרש.

בחלק מהישיבות אומנם נערכים מבחנים פעם או פעמיים בשבוע, אך אלה רחוקים מלשמש כשוט ללומדים, כיון שאיש מן הצוות אינו עוקב אחר הציונים או ההישגים. למרות זאת, הכל יודעים מיהו תלמיד מצטיין ובעל 'שטייגן' (התמדה) ומיהו סתם 'בטלן' או 'כלומניק'. למצטיין ייגשו בשעת ה"סדר" כדי לדבר עימו בלימוד ויתייחסו למילה שלו בהערכה רבה. כמובן שגם בשוק השידוכים הוא יהיה מבוקש מאד.

בחלק מן הישיבות מנסים לעודד את הבחורים ללמוד גם בזמנם החופשי, בעיקר בימי שישי ובמוצאי שבתות. לשם כך נערכים מבחני רשות בזמנים הנ"ל, והעוברים אותם בהצלחה זוכים במילגה צנועה.

בניגוד לישיבות הקטנות, בהן רק לישיבות חסידיות או מעטות ליטאיות יש פנימייה, הישיבות הגדולות כולן מחזיקות בפנימייה. הישיבות, רובן ככולן, משתדלות להעניק לתלמידים תנאים נאותים ונוחות מירבית (כמובן ללא 'מותרות'), אך בסופו של דבר את רמת הפנימייה תקבע רמתה הכלכלית של הישיבה והוותק שלה (כשהתנאים מחמירים ככל שגיל הישיבה עולה).

"כולל" הוא מוסד לימודים ישיבתי לתלמידים נשואים (הקרויים אברכים) הממשיכים ללמוד אחרי הנישואין. בראשית דרכם של הכוללים הם נועדו לבניית תלמידי חכמים ושאר נושאי משרות בקודש. הלימודים בכולל היו תכליתיים, למשל לימודי הלכה לרבנות או דיינות, או מוגבלים למספר שנים מסוים הנדרש על מנת להגיע לרמה הנדרשת בלימודים.

במהלך שישים השנים האחרונות לימוד התורה נעשה ערך בפני עצמו, והתפישה החרדית הרווחת היא שעל האדם ללמוד תורה כל עוד הוא מסוגל לכך, גם אם אין לו יעד מוגדר. מקובל לראות בחזון איש וברב שך כמי שפיתחו, הפיצו ובסיסו את התפישה הזאת שהולידה דפוס שאין לא אח ורע בכל העולם: עשרות אלפי אנשים שמקצועם בלימוד תורה. התופעה הזאת זכתה לכינוי "חברת הלומדים".

בימים עברו, אברכים נשואים שרצו להמשיך ללמוד לאחר נישואיהם היו צריכים למצוא תורם עשיר אשר יממן אותם. אחת הדרכים המקובלות לעשות זאת היה להתחתן עם בת של אדם אמיד אשר מעוניין שחתנו ילמד תורה. היום, ניתן לקבוע בוודאות, שכמעט כל צעיר חרדי מתחיל את דרכו לאחר הנישואים ב'כולל'. יש הנוטשים את ספסל הלימודים לאחר תקופה קצרה, ויש המתמידים בלימודיהם לאורך שנים ואפילו למשך כל החיים.

בציבור החרדי מקבילים את לומדי התורה לשבט לוי שהובדל מעם ישראל, לא זכה לנחלת שדה וכרם כשאר השבטים ותפקידו הייחודי היה לשרת את ה' ולעבוד בבית המקדש, כשהאחריות על כלכלתו מוטלת על כלל העם.

הצורך באברכים כה רבים מוסבר על ידי החברה החרדית כדלהלן: שבט לוי היה אחד חלקי שנים עשר מעם ישראל, וכולו היה "קודש לה'". הציבור החרדי, אף הוא אחוז קטן מאד מהעם היהודי, ולכן חייב גם הוא להיות "קודש לה'". אילו היו כל יהודי הארץ שומרי מצוות, אכן היה מקום להקים רק "נבחרת לומדים" וכל השאר היו נשלחים לעבודה.

אלו הסיבות העקרוניות שהביאו להקמת מוסד ה'כולל'. אך קיימות גם סיבות ספציפיות יותר המנתבות את הצעירים שזה עתה נישאו אל ספסלי ה'כולל'.
כידוע, גיל הנישואים בציבור החרדי נמוך מאד (בחוגים החסידיים "בן שמונה עשרה לחופה", ובחוגים הליטאיים עשרים פלוס הוא הגיל הרצוי לנישואים). בקרב ההנהגה החרדית קיים חשש כי יציאה בגיל צעיר שכזה לעבודה, ובפרט בסביבה חילונית, עלולה לערער את ערכיו הדתיים של הצעיר החרדי. ה'כולל' מהווה במקרה זה מסגרת רוחנית חרדית שמורה ומוגנת, לפחות עד שהאברך יתבגר ויהיה 'בשל' לבוא במגע עם החברה המתירנית שבחוץ.

סיבה נוספת בשלה מנתבת ההנהגה החרדית את הצעירים אל ה'כולל', היא הצורך בביסוס ושמירה על ידיעת התורה. מספר שנות לימודים נוספות תעמקנה את הידע של הצעיר בתורה ותהפוכנה אותו ל"תלמיד חכם".

מחוץ לחברה החרדית מעמדו של האברך רחוק מלהיות טוב. רבים רואים בו 'פרזיט' המסרב לעבוד ומנצל את מעמדו האברכי כדי להשתמט משרות צבאי. באשתו הם רואים קורבן הנושא על גבו את עול הבית והפרנסה, רק כדי לאפשר לבעלה להגיע בסופו של דבר לגן עדן.

החרדי יענה על טענת ההשתמטות כי "זכות לימוד התורה שלו עומדת לצה"ל". ואכן, בישיבות משננים ללומדים כי הצלחתו של צה"ל ושל מדינת ישראל בכלל עומדת ביחס ישיר למידת השתדלותם של הלומדים. המתגייסים לצה"ל מגינים על ישראל מן הצד המעשי, והלומדים בישיבות מגינים על ישראל מן הצד הרוחני.

רוב הכוללים הם מוסדות קטנים עם כמה עשרות תלמידים ולעתים גם פחות מכך. בסביבות שנת 2005 קבע משרד האוצר שלא ייתן הקצבה לכוללים שיש בהם פחות מ 25 תלמידים והדבר גרם להתאחדות של כוללים קטנים. בשלהי 2010 היו רשומים במדינת ישראל כ-70 אלף אברכים שלמדו (על פי הרשומים הרשמיים) יום שלם.

הכוללים מקבלים ממדינת ישראל כ 850 שקלים בחודש עבור כל אברך, במחירי 2010 ("קצבת אברך")..

כל כולל קובע לעצמו את אופיו בהתאם לעומד בראשו (ראש הכולל) ולתלמידים הלומדים בו. רבים מהכוללים מסונפים לישיבה מסוימת וקולטים בעיקר בוגרים של הישיבה. ישנם כוללים המתמקדים בהלכה, בדיינות, בבקיאות, וכמעט לכל סוג ואופן לימוד ישיבתי. חלק מהכוללים מתאפיינים בזרם אשר אליו הם משתייכים, חסידות מסוימת, עדה מסוימת, קבוצות מסוימות (חוזרים בתשובה), השקפה מסוימת (ציונים, חרדיים).

מקור הפרנסה העיקרי של האברכים הוא כספי תמיכות ומלגות ונוסף לכך, פרנסת האישה העובדת. על פי רוב הם חיים בתנאים של עוני מהוגן ומבלים את רוב שעות היום שלהם בלימוד ש"ס ופוסקים.

התמיכה שמעניקה המדינה לתלמידי הכוללים, שכוללת "קצבת אברך" ו"אבטחת הכנסה" (מדובר ב- 11,000 אברכים שמקבלים קצבת הבטחה כל חודש) מעוררת כעס רב בציבור החילוני, שרואים בכך ניצול ופרזיטיות.

בת ישראל כשרה

המשקל והמשאבים המוקצים לחינוך הבנות בטל בשישים בהשוואה לבנים, כי מהן לא מצופה להיות "תלמידות חכמות". מוסדות החינוך לבנות כוללים:
גן ילדות (גיל 3-6) - המקביל לגן ולגן חובה בחינוך החילוני. בחלק מהגנים השפה המדוברת היא יידיש.
בית ספר יסודי לבנות (גיל 6-13) - רשת "בית-יעקב" או "בית-מלכה" של חסידות בעלז ו"בית-ברכה" של חסידות קרלין.
בית ספר על יסודי לבנות (גיל 13-18) – מקביל לחטיבת-ביניים ולתיכון.
סמינר לבנות (גיל 18-20) - מקביל להשכלה גבוהה ונועד להכשרה מקצועית. הסמינרים פועלים לצידם של רוב התיכונים של בית יעקב ומהווים המשך טבעי שלהם. רוב מוחלט של התלמידות ממשיך באותו המוסד ואפילו באותו הרכב כיתה.

שנתה הראשונה של החרדית בבית הספר תוקדש ללימוד קריאה, חשבון בסיסי ושאר לימודים אופייניים. לאחר כמחצית שנה של לימודי קריאה, הבנות ברובן כבר מסוגלות לקרוא ויכולות להתחיל להתפלל מתוך הסידור.

כשמלאו לילדה שתיים עשרה היא נחשבת לנערה בוגרת, וכ"בת מצווה" חייבת היא בקיום כל המצוות "ללא הנחות". אירוע זה זוכה לתשומת לב רבה בבית הספר, ובכיתה ו' נחגגת מסיבת "בת מצווה" כיתתית.

התיכון החרדי מעצב את דמותה של התלמידה כ"אידישע מאמע" הקלאסית. זו הצנועה והחסודה שיולדת ילדים (כמובן שלא באמירה מפורשת) ומגדלת אותם בחום רב, תוך הקנית יראת שמים טהורה. החינוך הזה יוצר בין הבנות תחרות עזה על תואר ה'בלעבוסטע' המושלמת. כבר בסמינר הן תתפארנה בעוגות מעשה ידיהן ובידע לתפור או להתלבש בצורה מושלמת.

השנה האחרונה בבית הספר (כיתה ח') היא גם הקשה ביותר, ולאו דווקא מבחינה לימודית. לקראת אמצע השנה נערך הרישום לתיכון. התיכונים אינם בתי ספר אזוריים, ועל כן הם מרשים לעצמם לברור את תלמידותיהם. הקריטריונים נוקשים מאד ומתייחסים למשפחתה של הבת, לסגנון לבושה ולציוניה. התחרות בין התיכונים קשה וכל אחד מנסה לבחור לו את התלמידות ששמן הטוב הולך לפניהן ומתנער מהחלשות. עובדה הגורמת לבנות רבות לקבל תשובות שליליות אף מכמה מקומות.

בשנה זו משתדלות הבנות 'להיות בסדר' בכל התחומים, והמתח ניכר בהתנהגותן ובנושאי השיחה שלהן. בסופו של תהליך, עיתים קשה ומיוסר, רוב הבנות מסודרות ב'סמינרים' טובים יותר או פחות, ורק מקרים חריגים נותרים ללא מסגרת.

התבססותה של החברה החרדית והעובדה שכל בוגרת בית יעקב (יסודי) רואה את המשך דרכה הטבעי בתיכון, לצד גידולו הטבעי של הציבור החרדי, יצרו בעיה שלא הייתה קיימת בעבר: עודף היצע של בנות לצד מעט תיכונים נחשבים. הדבר יצר תחרות טבעית בין התיכונים כאשר כל אחד מהם רוצה לראות בשורותיו את המצטיינות שבין התלמידים, כדי לבסס את שמו הטוב ו/או לשמור עליו. לצורך כך מופעל מנגנון סינון.

"ועדת קבלה" המורכבת מצוות מורות התיכון היא שמחליטה מי לשבט ומי לחסד. בדרך כלל אין הפתעות גדולות, והקריטריונים ברורים למדי: בנות ממשפחות האליטה החרדית (בנות רבנים, ראשי ישיבות, בעלי משרה תורנית או אברכים) הן המבוקשות ביותר. גם בנות בעלות ציונים מעולים וכאלה המוכרות כבעלות שם טוב (צנועות, יראות שמים) בדרך כלל לא תתקלנה בבעיות.

הבעיה מתחילה אצל בנות ממשפחות "פשוטות" ובעיקר ספרדיות. בת כזו עלולה למצוא עצמה מול שערי סמינרים נעולים, כשמכל מקום היא תשמע את התשובה הלקונית "הרשימה סגורה" ובעל פה: לכי לסמינר אחר, המבחר גדול מספיק. או לעיתים בצורה בוטה ביותר: "מילאנו את המכסה" כשהכוונה למכסת הספרדיות כמובן.

כך נוצר מצב שעם תחילת שנת הלימודים מאות בנות נותרות ללא מסגרת, כשכל חטאן הוא מוצאן ה'בלתי נכון'. כדי להלחם בתופעה המבישה פסק הרב יוסף שלום אליישיב, ממנהיגי הציבור הליטאי, שעל כל תיכון לקבל 'מכסה' של בנות ספרדיות (הפסיקה הזו נוגעת רק לסמינרים ליטאיים שנחשבים 'כלליים', כיון שברור שאלו החסידיים מקבלים רק בנות המשתייכות לקהילה). כתוצאה מכך החלו התיכונים לנהל מרדף של ממש אחר בנות ספרדיות 'חזקות', בעוד החלשות נותרו בבעיה כפולה: כעת, לאחר שמלאה המכסה שום כוח שבעולם כבר לא יפתח בפניהן את שערי התיכון הרצוי.

תלמידה חלשה או בעלת 'שם רע', גם אם היא ממשפחה אשכנזית תתקל בבעיה דומה. אומנם פעמים רבות לאחר דמעות, הפעלת לחצים והשתדלויות של רבנים תתקבל התלמידה לתיכון, אבל המצב הזה יצר תחושת קיפוח עזה אצל הספרדים. תרמה לכך שיטת החינוך האשכנזית בתיכונים, שהתעלמה לחלוטין ממנהגי עדות המזרח. מה שהביא להקמתם של תיכונים ספרדיים כמו "עטרת רחל".

למרות שגמרא לא מלמדים בתיכונים החרדיים "לימודי קודש" נלמדים, והרבה.
הכוונה ב"לימודי קודש" לכל חומר לימודי שקשור ליהדות: תנ"ך, ביאורי תפילה, דינים, יהדות ואפילו תולדות ישראל. אך מכל שלל לימודי היהדות בהם מלעיטים את הבנות, שיעורי דינים הם המעשיים ביותר: דיני תפילה, דיני צניעות, דיני כשרות, דיני בן אדם לחברו, דיני כיבוד הורים ועוד.

למרות הזמן הרב המוקדש ל"לימודי הקודש", מקומם של "לימודי החול" לא נפקד, וגם הם זוכים ליחס של כבוד: מתמטיקה, אנגלית, מחשבים, כימיה, פיזיקה, היסטוריה, הבעה וגיאוגרפיה.

התיכונים בבני ברק ובירושלים אינם מגישים את תלמידותיהם לבחינות הבגרות, וזאת כדי שלא לאפשר להן להמשיך לאחד מהמוסדות להשכלה גבוהה או לעבוד במקומות חילוניים. התיכונים שבפריפריה החרדית (לא בני ברק או ירושלים) יגישו את תלמידותיהם לבגרויות חלקיות בלבד, מהסיבה הנ"ל. כדי שתוכלנה להמשיך ללימודים הגבוהים (במסגרת הסמינר) נבחנות הבנות בבחינות ה"חוץ" מטעם מכון הנרייטה סולד.

אחרי התיכון ממשיכות רוב הבנות לסמינר להוראה. סמינרים להוראה פועלים לצידם של רוב התיכונים של רשת "בית יעקב" ומהווים המשך טבעי שלהם. רוב מוחלט של התלמידות ממשיך באותו המוסד ואפילו באותו הרכב כיתה.

שלא כישיבות, רובם המוחלט של הסמינרים אינם כוללים פנימיה. הבנות מסיימות את לימודיהן ושבות לביתן. תכני הלימודים בסמינר כוללים תכני הלימוד המסורתיים לקראת רכישת תעודת ההוראה, וכן מקצועות עיוניים. שתי שנות הסמינר מעניקות לתלמידה ידע מעמיק ורחב בתנ"ך, הלכה, השקפה יהודית וכיוצא בזה.

מתוך הערכה לתלמידות, שחלקן כבר נשים נשואות, לא מסתפק הסמינר במורות 'מן השורה', והצוות מורכב ממורות בעלות תואר 'בכיר' וחשוב מזה – רבנים.

כל תלמידה בוחרת באיזה מקצוע רצונה להתמחות כמורה מתוך מגוון האפשרויות שמציע הסמינר ובתחום מוגדר זה, רוכשת היא ידע נרחב על ידי מורות המתמחות בנושא. זו יכולה להיות התמחות בחשבון, אנגלית, עברית, מחשבים וכיו"ב.

בשנים האחרונות, כשגדלה הדרישה, החלו הסמינרים לפתוח מסלולים של הנדסאיות מחשבים, מנהלות חשבון ורואות חשבון ואפילו צילום וקולנוע (מגמה שזכתה לשם 'המכובס' "מולטימדיה"). המגמות החדשות התקבלו בהתלהבות רבה על ידי התלמידות ורובן הגדול זכה לפופולאריות רבה. במיוחד מגמות המחשבים. אם למודי ההוראה נעשו בחוסר חשק בשל הסיכוי הנמוך למצוא עבודה, הרי שעל לימודי המגמות האחרות 'מתנפלות' התלמידות בחדווה רבה.

רוב הבנות שלא מצאו בסמינר בו הן לומדות מגמה כלבבן לומדות במקביל ללימודי הסמינר גם במקום נוסף (המציע לימודי אחה"צ) או מתחילות בלימוד מקצוע רק כשהן מסיימות את הסמינר (לעיתים אף בתור אמהות לילדים).

גורם נוסף וחזק שנכנס לאחרונה לשוק הלימודים החרדי הוא המכללות. יזמים זריזים שזיהו את השינוי הניכר בתפיסה החרדית את הלימודים הגבוהים של הבנות פתחו מכללות ללימודי מקצוע שונים. רובן הגדול מעניק תעודות מוכרות, אם כי גם תחום זה לא נקי משרלטנות. המכללות מציעות לימודים במגוון תחומים, ובדרך כלל ברמה גבוהה מזו שמציעים הסמינרים: גרפיקה, רפואה משלימה, מזכירות ומזכירות רפואית, מחשבים, אדריכלות, טכנאות רפואית, ראיית חשבון ואפילו עריכת דין (מקצוע שבשנים עברו אישה חרדית לא היתה מעיזה לחשוב עליו).

מנגנון השידוכים והנישואים

החברה החרדית היא בעצם חברה המוכוונת כולה למסגרת המשפחתית, שהיא העוגן והציר של החיים הדתיים. לכן, המטרה אולטימטיבית של אדם חרדי היא להקים משפחה יהודית כשרה. יחסה של החברה החרדית לנישואי הילדים שונה מאד מיחסה של החברה החילונית לאותו עניין. הורים חילוניים אינם מתערבים בדרך-כלל בבחירת בן/בת הזוג של ילדיהם. הורים חרדים, לעומת זאת, הם האחראים למציאת שידוך הולם לילדיהם והם משקיעים בכך מאמצים רבים. כל צעד וכל תגובה מחושבים ומדודים על-מנת לא לפגוע בשידוך של הילדים.

כל משפחה חרדית תעשה כל שביכולתה להבטיח שידוך הולם לילדיה. בראש סולם "השווי" עומדים כמובן מידת הלמדנות של הבעל ומידת הצניעות והייחוס של האישה, אם כי בשנים האחרונות נכנסו (באופן לא רשמי) גם שיקולים אחרים, כגון יופי חיצוני וכסף (חתן או כלה שבאים ממשפחה מבוססת).

ברוב המשפחות עובד הכלל הידוע בכלכלה בכינוי FIFO שפירושו First In First Out, כלומר - מי שנולד ראשון מתחתן ראשון.

גיל הנישואין בעולם החרדי, תלוי בשני גורמים: המיגדר (בן או בת) והשיוך החברתי. הבנות תתחלנה להיפגש לשם שידוך עם סיום התיכון, בגיל 18. בחוג החסידי יש המקדימים, אפילו, את המפגשים לגיל 17, כתה יב' (חסידי ברסלב מתחתנים כבר בגיל 16-17). הבנים, בחוג החסידי, גם הם מתחילים בפגישות שידוכין החל מגיל 18. בחוג הליטאי, הבנים מתחילים בפגישות בגילים 21-22 .

משהגיעו הבן או הבת לפירקם, מתחילות הצעות לשידוך לזרום אל ההורים. בחוג החרדי אין היכרויות בין הבנים והבנות, וההצעות יובאו קודם כל לידיעת ההורים. בכל החוגים החרדיים מועלות הצעות השידוכים בצורה זהה: קרובי משפחה המכירים את בן/בת הזוג שהגיעו לפרקם, שדכן או שדכנית מתקשר להורי הבחור / בחורה ומוסר להם שם שנראה לו מתאים. מרגע זה ואלך שני הצדדים עוסקים בבירורים מאסיביים על המוצע. החקירה מתבצעת ביסודיות שלא הייתה מביישת משרד חקירות. כל מי שזכה לבוא אי פעם במגע עם משפחתו של המוצע או עם המוצע עצמו זוכה לתשאול המקיף את הנושאים הבאים: איך המידות שלו? איך המשפחה? שלום הבית של ההורים? יש לו "ראש טוב"? מראה חיצוני? בריאות? מי ידידיו? וכו''. יש משפחות שבזמן הבירורים לא מותירות אפילו נקודה אחת שלא בוררה עד הסוף, וישנן השואלות בצורה שטחית יותר, אך העיקרון המנחה זהה אצל כולם. מובן שמורותיה וחברותיה של בחורה זוכות לתשאול רציני ממשפחת הבחור.

כשמדובר בחתן יבררו בישיבה או בישיבות בהן הוא למד מהי מידת למדנותו. ככל שהבחור מוערך יותר על ידי הצוות בישיבה כתלמיד חכם, כעילוי, הרי מעמדו גבוה יותר והוא נחשב למבוקש יותר. הבירורים על המשפחה יכללו מידע על הרקע החברתי דתי של כל בני המשפחה, וכן על מצבם הכלכלי.

לכל בחורה יש מספר חברות טובות ומורות שאת שמן היא מוסרת לשדכן כדי שימסור למשפחה המבררת עליה, בתקווה שהן תמלצנה טוב בעדה. החברות מצידן משתדלות 'לפרגן' אחת לרעותה ולעמוד על מעלותיה של 'המדוברת' אך, לא פעם הן נתקלות בבעיות הלכתיות ושאלות האם מותר להן למסור מידע שעלול להזיק לחברתן, כמו מחלה או דבר מה דומה. כדי לפתור בעיות אלו לומדים בסמינר גם הלכות שמירת הלשון, תוך שימת דגש על כל נושא השידוכים, מה מותר ומה אסור.

הבחורה הליטאית תשתף את חברותיה הטובות בחוויה המסעירה שהיא עוברת, תתייעץ עמן ותחשיב את דעתן (דגש על "חברותיה הטובות", כיון שלכל השאר נותר הדבר בגדר סוד כמוס). כשהיא מבולבלת ומתלבטת היא תתייעץ עם מורה שנחשבת ל'מבינה' או מנהג שפשט לאחרונה – מתייעצת עם רב שנחשב למומחה בעניין, ואלו עוזרים לה להחליט אם היא מעוניינת בבחור או לא.

בחוג החסידי, לאחר שהוחלט בעקבות הבירורים הרבים כי ההצעה נושאת חן, נפגש אביה של הבחורה (ולעיתים אף שני הוריה) עם הבחור. אם עבר את המבחן נפגשת אימו של הבחור עם הבחורה ומחליטה אם היא מתאימה לבנה או לא. לאחר ששני הצדדים החליטו כי ניתן 'להתקדם' נפגשים ההורים ביניהם ומסכמים את הנושא הכספי – חלוקת הוצאות החתונה והדירה לזוג הצעיר.

הבחורה החסידית לא תספר לאיש שהיא כעת בעיצומו של התהליך, אפילו לא לחברותיה הטובות. רק לפני הפגישה האחרונה, שבדרך כלל בסיומה שותים ההורים 'לחיים' ו'סוגרים' ביניהם (פגישה זו נערכת כשההחלטה כבר התקבלה) היא תביא בסוד העניין את חברותיה הטובות בלבד.

בעולם החרדי ליטאי מקובל שהורי הכלה ירכשו דירה, או לפחות יתנו את החלק הארי ממחירה. ככל שהחתן נחשב יותר בעולם הישיבות כן הדרישות הכלכליות מצד משפחתו עולות. מאידך לא תמיד יש בידי הורי הכלה לתת מחיר מלא של דירה. כאן נכנס לעובי הקורה השדכן, שיצטרך לקרב את עמדות הצדדים בנידון. בעולם החסידי חלוקת העול הכספי מתחלקת, בדרך כלל שווה בשווה בין שני הצדדים.

לאחר שההורים הביעו את הסכמתם להצעת השידוך שהובאה בפניהם, מתחילים בני הזוג להיפגש ביניהם. צורת המפגשים שונה בין החוגים. בחוג החסידי המפגשים יערכו תמיד בבית, אם בבית השדכן או בבית אחר נייטרלי. בני הזוג ישוחחו ביניהם, כאשר, תמיד, יהיה עוד מישהו נוכח בבית, שאשר הוא, כמובן, לא מקשיב ולא מתערב בשיחתם. לא יווצר מצב שבו בני הזוג נמצאים ביחידות. על פי ההלכה גבר ואשה שאינם נשואים זה לזו לא ישהו לבדם במקום סגור – איסור 'ייחוד'. מספר המפגשים הוא מצומצם ביותר, שלושה או ארבעה, ואז הם צריכים להחליט לחיוב או לשלילה. מלבד ההורים ובני הזוג, יש בחברה החסידית משקל גדול לדברי הרבי, האדמו"ר. לעיתים הרבי הוא שדוחף לשידוך מסוים, וגם אם לא, מקובל שההורים הולכים אל הרבי להתייעץ עמו ולקבל את ברכתו. אם הרבי אישר את השידוך, השידוך יצא לפועל, ואם לא - לא.

בחוג הליטאי הדברים קצת שונים. לאחר שההורים הביעו את הסכמתם לפגישה, השדכן ייזום את המפגש הראשון. הפגישה תתחיל בבית אך המשכה יהיה במקום ציבורי. לעיתים יטיילו בני הזוג בפארק או גן ציבורי , או ישבו בלובי של מלון כלשהו. גם הם יקפידו שלא להיקלע למצב שבו הם יהיו לבד, בגלל איסור 'ייחוד', ולכן הם יפגשו תמיד במקום ציבורי. לפגישה יופיע כל אחד מהם במיטב בגדיו. מספר המפגשים תלוי במידת הצורך של בני הזוג. אם שניהם מעוניינים להמשיך להיפגש על מנת לברר ביניהם את הנקודות החשובות להם, הם רשאים להיפגש עד להחלטה הסופית ביניהם. השדכן ידאג להתעדכן, דרך ההורים, אם יש התקדמות בין בני הזוג. בשנים האחרונות חלה גם בציבור זה ירידה במספר המפגשים, וחלקו נוהג היום כמו הציבור החסידי, בנקודה זו. ההחלטה הסופית היא של בני הזוג . כאשר הם החליטו בחיוב, יש הורים הנוהגים ללכת אל רבנים גדולים, מקרב עולם התורה הליטאי, על מנת שיברכו את הזוג.

כשבני הזוג, לאחר מספר פגישות, החליטו לקשור את גורלם ביחד, עורכים את הבדיקה האחרונה לפני הסיכום הסופי. באמצעות חברה הנקראת "דור ישרים" נערכות בדיקות גנטיות לאיתור מחלות שונות. הבדיקות נערכות מבעוד מועד לכל הבנות ולכל הבנים. כל אחד מהם מקבל קוד. כאשר רוצים לבדוק התאמה גנטית בין בני זוג המועמדים לשידוך (על מנת למנוע פגמים גנטים ומחלות בילדים העתידים להיוולד), מוסרים לחברה את הקוד של הבחור והקוד של הבחורה. מהחברה מתקבלת תשובה המציינת האם ישנה התאמה גנטית או שעלולות להתעורר בעיות. אין ציון של סוג הבעיה, אצל מי מבני הזוג היא קיימת, או מה הסיכויים ללידת ילדים בריאים. רק כן או לא, על מנת לשמור על סודיות מקסימלית ולא לפגוע בסיכויי השידוך בעתיד. במידה והכל בסדר מגיע השלב שבו ההורים משני הצדדים נפגשים לשיחת היכרות ראשונה, ולשיחה בנושאים כלכליים. הם יתאמו ביניהם כמה כל אחד יכול לתת על מנת לקנות דירה לזוג, וכיצד הם יתחלקו ביניהם בהוצאות החתונה והריהוט ומוצרי החשמל עבור הזוג. יש כאלו אשר אף מעלים על הכתב סיכומים אלו, והוא מהוה עבורם מסמך מחייב. כאשר נתקלים בקשיים על רקע זה, נכנס השדכן לתמונה ומנסה לקרב ולפשר. בחוג החסידי פונים, לעיתים, אל הרבי והוא יסגור את הפערים.

לאחר שההורים סגרו את העניינים ביניהם, מתקיימים סדרה ארוכה של טקסים וחגיגות, מקצתם משותפים לכל היהודים המסורתיים והדתיים ומקצתם אופייניים במיוחד למגזר החרדי. החשובים ביניהם הם: ה'וורט' (הטכס שבו כל צד, החתן, הכלה וההורים נותנים את הסכמתם לשידוך), פרסום מודעת אירוסין, טקס האירוסין (הכולל גם את 'שטר אירוסין' - ההתחייבות של החתן והכלה להינשא זה לזו, והתחייבות ההורים לעשות הכל כדי להוציא אל הפועל התחייבות זו, סעודה מיוחדת ומתנות מסורתיות),

הקשרים בין החתן לכלה, וכן אורך תקופת האירוסין שונים בין החסידים לליטאים. אצל הליטאים נמשכת תקופה זו כשלושה עד ארבעה חדשים. המגמה היא לקצר תקופה זו כדי לא להביא את בני הזוג, שהקשרים מתהדקים ביניהם, למצבים אינטימיים שלא יוכלו לעמוד במגבלות ההלכה. אצל החסידים תקופת האירוסין נמשכת כשנה, דבר המאפשר להתכונן בניחותא לחתונה מכל הבחינות. גם הקשרים בין בני הזוג מתנהלים בצורה אחרת. בני הזוג כמעט ואינם נפגשים. הקשרים הם יותר בין החתן להורי הכלה ובין הכלה להורי החתן.

החתונה נחשבת לאחד האירועים החשובים ביותר בעולם החרדי, לא רק עבור בני הזוג אלא עבור המשפחה והקהילה כולה. לכן היא כוללת אינספור מרכיבים טקסיים ומשימות מסורתיות (מקצתם אופייניים לחרדים בלבד) שמתחילים עוד לפני יום החתונה. לכל דבר יש תפקיד וחשיבות סמלית וקצרה היריעה מלפרטם: החל משמלת הכלה, דרך לימוד דיני טהרת משפחה על ידי בני הזוג ומנהג האויפרוף (שבת חגיגית לפני החתונה בחוג המשפחה המצומצמת) וכלה בעליה לקבר הצדיק (אצל החסידים), וכמובן טקסי החתונה עצמם.

מה שייחודי במיוחד לחרדים הוא טקס הייחוד. לאחר החיבוקים והנשיקות בסיום החופה צועד הזוג הטרי כשהם אוחזים יד ביד לשהייה ראשונה לבדם כזוג נשוי בחדר שיועד לכך - 'חדר הייחוד' (בכל אולם חתונות דואגים לכך). זו הפעם הראשונה שבני הזוג נוגעים אחד השני. על פי ההלכה לא מתקיים מגע גופני כל שהוא בין גבר ואשה שאינם בני זוג. השהייה בחדר הייחוד היא להם גם הפעם הראשונה שהם נמצאים לבדם בחדר סגור. על פי ההלכה נאסר על גבר ואשה שאינם זוג לשהות יחד במקום סגור, ולכן עד כה, אם וכאשר נפגשו בני הזוג הם לא היו לבדם. תמיד היה בסביבה עוד מישהו. זמן השהייה בחדר זה קצוב. מקובל אצל החסידים ואצל הליטאים לתת להם להיות יחד כשעה, כאשר בינתיים, המוזמנים לחתונה אוכלים את המנה הראשונה של סעודת החתונה, הנחשבת כסעודת מצוה.

החתונה אינה מסתיימת ביום החגיגה, שכן גם לאחריה יש סדרה ארוכה של טקסים ומנהגים. כך למשל, שבעת הימים הראשונים שאחרי החתונה הם ימי חג לחתן ולכלה. הם נמצאים בביתם יחד כל הזמן ולכל מקום הולכים ביחד, מלבד כשהחתן הולך לתפילה בבית הכנסת. לא מקובל בחוגים אלו לבלות בבתי מלון, אלא דווקא בביתם, על מנת ליצור קרבה ולהתחיל לבנות את הקשר ביניהם כשכל תשומת הלב נתונה אחד לשני. בצאתם מהבית הם לבושים כל השבוע בגדים חגיגיים.

הורים חרדיים מתערבים בחיי ילדיהם גם לאחר נישואיהם. הזוג החרדי נישא בגיל צעיר מאד, ולכן מרגישים ההורים שחובתם להמשיך ולחנך, להמשיך ולהדריך את ילדיהם גם לאחר שעזבו את הבית. הדרכות/התערבויות אלה גורמות לעיתים לחיכוכים בין בני הזוג לבין עצמם או ביניהם לבין ההורים.

פוריטניות מינית

בגרותם המוקדמת של הבנים מקבלת דגש עם הגיעם לגיל מצוות בו משתנה חזותם החיצונית. עד לגיל בר-המצווה הילד החרדי לובש בעיקר מכנסיים כהים וחולצה עם פסים בגוונים כחולים, אפורים או חומים. יום לאחר היותו בר-מצווה משתנה הגדרתו מ"ילד" ל"בחור", והוא מחויב להתלבש כמבוגר. כאשר ילד לבוש בבגדי המבוגרים מובן שאין באפשרותו לרוץ לגן המשחקים, להתפלש בחול ולגלוש במגלשה. הוא מתנהג כמבוגר קטן - כפי שמצופה ממנו.

תפקידו של בחור ישיבה במהלך כל שנות התבגרותו הוא ללמוד תורה ולקיים את התפילות ואת הלכות השבת על כל פרטיהן ודקדוקיהן. לחסיד יש תפקיד נוסף והוא - להיות "קדוש" ו"טהור".

דיכוי יצר-המין, הוא מהנושאים העיקריים המעסיקים את הבחור החרדי בגיל ההתבגרות. המלחמה בין הפיזיות לבין האידיאולוגיה וחוסר ההכנה הנפשית מַקשים מאוד על הבחור החרדי. בחור הישיבה מתנזר מגופו. לעולם לא יביט באיבר מינו וודאי שלא יגע בו (זו המוסכמה, אולם במציאות הדברים מתנהלים כמובן קצת אחרת). ההלכות מפרטות את ההתנהגות הנדרשת בעת הרחצה, בעת עשיית הצרכים ובאופן השכיבה במיטה. בחור ישיבה חסיד לא ישכב על בטנו ולא על גבו, הוא יקפיד לשכב על צידו. בחור הלומד בישיבה חסידית שהיה לו "מקרה לילה" ומצא כתם זרע על בגדיו בבוקר יימנע מלומר דבר תורה או דבר תפילה כלשהו (חוץ מתפילת "מודה אני") עד שיטבול במקווה או ישפוך על גופו תשעה קבין (מידה תלמודית) מים, על-מנת להיטהר (מקלחת אינה מועילה, זה חייב להיות מים מכלי). על בחור הישיבה לשמור על עיניו, ולכן הוא מעדיף ללכת ברחובות צדדיים בעיניים מושפלות - שלא לראות נשים. בחור ישיבה הבא לבקר את חברו בביתו, לא יחליף מילה עם אחיותיו של החבר או עם אימו. בלית-ברירה, יפנה הבחור אל אשה תוך שהוא משפיל את עיניו כלפי הרצפה, ואינו מביט בה.

בישיבות לא קיימת היערכות מוסדית לסיפוק הסברים בנושא "אני וגופי" חלק קטן מהבחורים, בעיקר אלה הבאים מבתים מודרניים יותר, מלקטים רסיסי מידע ממקורות שונים (למשל, אחים בוגרים) אך מרבית בחורי הישיבה אינם יודעים כמעט כלום על גופה של האשה או על על אקט ההזדווגות.

הבחור החרדי בודד בדרך כלל. אין לו אפשרות לדבר עם מי מהוריו או מוריו באופן גלוי ופתוח על הפרישות ועל מלחמת היצר. עליו לדכא את צרכיו ואת יצריו בעצמו. לבדו. כל שיחה בנושאי מין תגרום למשוחחים מבוכה. המורים בחיידר ובישיבה הקטנה מדלגים על הקטעים בתורה ובתלמוד שיש בהם תיאורים או דיונים הקשורים למין.

בישיבות מתנדבים הבחורים החזקים לסייע לבחורים "חלשי האופי" ובעלי הצורך המיני המוגבר באמצעות לימוד ספרי מוסר, שיחות נפש ועידוד.

בחלק גדול מן הישיבות הקטנות (הליטאיות) מעודדים כיום את התלמידים לגשת אל המשגיח לשיחה בנושאים אינטימיים. קיימים גם חומרי הסברה פנימיים הניתנים לתלמיד לקריאה ובהם מובע הרעיון שהיצר המיני ניתן לנו על ידי הקדוש ברוך הוא ותפקידנו לעדן אותו על ידי יישומו במקום ובזמן המותרים (לאחר החתונה).

הסוגיות הרוחניות המטרידות את בחורי הישיבות מרוחקות מן המציאות של העולם הזה. הבחור החרדי חרד לגורלו בעולם הבא ולמעמדו אצל הקדוש-ברוך-הוא ועושה את כל שביכולתו על-מנת לרַצות את האלוהים. להלן דוגמות לשאלות המטרידות את הבחור החרדי:, האם זכר לברך ברכת-המזון בטרם הלך לישון? האם אמר את המילים המתאימות בתפילת שמונה עשרה ("מוריד הטל" בעונת הקיץ ו"משיב הרוח ומוריד הגשם" בעונת החורף)? האם זכר לברך ולספור את ספירת העומר? וכד'. רבים מה"בחורים" האלה סובלים מתסכול רב מפני שלדעתם לא הצליחו להגיע לרמה רוחנית גבוהה, לסיפוק רוחני.

אצל הבנות השינוי מתחיל קודם ליום בת-המצווה. מבחינה דתית - כאשר ילדות מגיעות לסביבות גיל תשע, חלות עליהן מגבלות חמורות מבחינת ההפרדה בין המינים ומתייחסים אליהן כמעט כאל נשים בוגרות. מגיל זה אסור לילדות להיכנס לעזרת-הגברים בבית-הכנסת ועליהן להפריד את עצמן מאחיהן. בחזותן החיצונית אין כמעט שינוי. מאז ילדותן הן לובשות חצאיות ארוכות, חולצות ארוכות שרוולים וסגורות עד צוואר וגרביונים. השינוי הוא מנטלי והדרגתי. הסביבה מצפה מהן להתנהג כבוגרות, ואכן - עם המעבר לסמינר הן תופסות את עצמן כבוגרות יותר ומשתדלות לדבר ולהתנהג בהתאם לכך.

לאחר בת-המצווה והמעבר ללימודים בסמינר מחצינות הבנות ביתר-שאת (בהתאם למגבלות הצניעות) את מהותן הנשית ומגלות רצון להתייפייפות ולגִנדור. בנות הסמינר יוצאות לבלות עם חברותיהן באזורי הקניות ורוכשות לעצמן במעט הכסף שקיבלו מהוריהן קישוטי שיער, תכשיטים זולים וכד'. עם התקרבות גיל השידוכין מקפידות הנערות (בעידוד אימהותיהן) הרבה יותר על הופעה מסודרת, נאה וראויה, מכיוון שאין לדעת מי מסתכל בנערה ומתי לצורך שידוך.

על הבנות לא חל איסור להביט בבנים, והן בוחנות את הבחורים בבית-הכנסת מעבר למחיצה. על-פי תפיסת היהדות, הבנות אינן קלות להתפתות מבחינה מינית כמו הבנים, ולכן אין סיבה להסתיר מעיניהן את הבנים. אם ישנם מועמדים לשידוך, הבנות באות לבית-הכנסת בליל-שבת ובשבת כדי לבחון את המועמד, בלי להצהיר על כך בפומבי.

כל נושא הקשור למין, למיניות, להֵרָיוֹן, ללידה, להנקה וכד' זוכה להתעלמות כמעט מוחלטת. אלה אינם נושאים לשיחה. למרות-זאת - הטבע עושה את שלו, הבנות מקבלות וסת פעם בחודש ויש צורך להתמודד עם זה. במשפחות מחמירות וקיצוניות מתעלמים מהנושא המביך. בזמן המחזור משתמשות הבנות (וגם הנשים) בתחבושות לספיגת הדימום. השימוש בטמפונים כמעט שאינו קיים בקרב החרדיות, ובכלל זה גם "החרדיות המודרניות". בחלק מהמשפחות נוהגת הָאֵם להסביר לבנות בעיקר את הפרקטיקה. במשפחות מודרניות מיתוֹספת הרחבה לפרקטיקה. ברגע שמוזכרת המילה "הֵרָיוֹן" ברור שהילדה לא תשאל יותר מִדי כי היא יודעת שאין מדברים על דברים כאלה.

כמו אצל הבנים, כך גם לגבי הבנות, אין היערכות מוֹסדית למתן הסברים בנושא המין והמיניות. לפיכך מגיעות נערות חרדיות רבות להדרכת הכלות לקראת הנישואין כאשר אין להן מושג איך באים תינוקות לעולם. בסמינרים היותר פתוחים הבנות מדברות בינן לבין עצמן על נושא המין, כפי שהן מגלות אותו בכל מיני צורות.

הפוריטניות החרדית היא כה קיצונית עד שהיא אוסרת אפילו על גבר ואישה שאינם נשואים זה לזו לשהות יחד לבדם בחדר סגור או במקום מבודד אחר. איסור זה, המכונה "איסור ייחוד" הוא משום דרכי צניעות, לבל יגיעו השניים לידי חטא. אין איסור להתייחד עם קרובים מדרגה ראשונה (אב, אם, אח ,אחות), כיוון שלא חשודים עליהם. בכל מקרה אין על בעל ואשה איסור להתייחד.

כמו בדתות רבות אחרות הפוריטניות החרדית נעשית אכזרית וקשה מנשוא כאשר מדובר באוננות. על אף שהאוננות אינה אסורה במפורש בתורה, חז"ל רואים בה חטא גדול. הם מתייחסים אל הזרע כאל חי בפוטנציה, ואל האוננות כמעין רצח שבו האדם מחסל את בניו הפוטנציאליים.

ברמה העקרונית, חז"ל אינם רואים בעין יפה עינוג עצמי שאין בו פרטנרים, מכיוון שבעיניהם המיניות קיימת לצורך הקשר בין גבר לאישה המיוחדת לו, ולשם עידוד הרבייה. מטבע הדברים נשים, ובעיקר גברים, רבים מתקשים לעמוד באיסור הזה ומפרים אותו תוך פיתוח רגשי אשמה קשים. הדבר קשה שבעתיים בעולם הדיגיטלי המאפשר גלישה לאתרי פורנו.

תורתם אומנותם

לצד הכלכלה 'הרגילה' במדינת ישראל, קיימת הכלכלה החרדית שהיא מבחינות רבות ישות בפני עצמה. היא מגלגלת מחזור כספי (כמעט רק) משלה, מורכבת (גם) מבעלי מקצוע האופייניים רק לה, מושתתת על אמונות ומוסכמות המייחדות אותה משאר כלכלות העולם ואפילו בעלת הומור עצמי המובן רק לאלו החיים אותה. במובנים מסוימים זוהי 'אוטונומיה כלכלית'.

ההכנסה החודשית הממוצעת לנפש במגזר החרדי עומדת על כרבע מההכנסה החודשית הממוצעת בכלל האוכלוסייה הישראלית. עובדה זו מציבה חרדים רבים מתחת לקו העוני, וגורמת לערים החרדיות הגדולות לעמוד בראש רשימת הערים העניות בישראל. בני ברק היא העיר המובילה עם הנתון העגום שכל ילד שני החי בה הוא ילד עני (נכון ל-2003). ירושלים לא מפגרת הרבה אחרי בני ברק (בשל אוכלוסייתה היותר הטרוגנית) - 39% מהילדים מוגדרים בבירה כילדים עניים (נכון ל-2003).

חיים ללא מותרות הם פועל יוצא ממצבה הכלכלי הדחוק של המשפחה החרדית הקלאסית. במשפחה בה ההכנסה הממוצעת לנפש נמוכה מאד, אי אפשר לקנות 'הכל', ואפילו במוצרי היסוד צריך לא פעם לקמץ. בחוגים הליטאיים האברכיים, חיי פשטות ללא מותרות הם אידיאה. גם אם נהנית המשפחה מהכנסות גבוהות מן הממוצע (כדוגמא: אם משכורתה של אם המשפחה גבוהה) לא תעלה בשל כך רמת החיים שלה. הפשטות מתבטאת בסגנון הריהוט, הביגוד והמזון חסר היומרות. הסלון הליטאי הסטנדרטי מורכב מעמודון ספרים פשוט, עמוס לעייפה, שולחן שבתי גדול ופשוט וספה ישנה.

בשאר החוגים החרדיים, חיי דחק הם מצב של חוסר ברירה. מובן שבמצב של דלות כלכלית שכזו סדרי העדיפויות ברורים. בראש ובראשונה קניית מזון ותשלומים קבועים כמו חשמל, טלפון ומוסדות חינוך. כל השאר נמצא נמוך מאד בסולם הצרכים. חוגים לילדים? רק אם יש אפשרות. נופש? 60% מבני המגזר אינם נופשים בכל שנה. רכב? רק בעלי היכולת והם לא רבים. באופן כללי, מותרות נמצאות (אם בכלל) בתחתית רשימת ההוצאות של המשפחה החרדית.

יש לזכור, כי ברוב הפעמים נובע עוני זה מתוך בחירה, כאשר אבי המשפחה בוחר ב"אברכות". כ-60% מן הגברים בציבור החרדי ביני 20 עד 64 מוגדרים (לפחות על פי הרישום הממשלתי) כאברכים ש"תורתם אומנותם" (נכון ל-2006), כלומר ככאלה שאינם עובדים. זהו נתון מדהים שאין לו אח ורע בחברות מערביות. אך גם אם מחליט הוא לצאת לעבוד ולפרנס את משפחתו, אין ערובה כי יצליח להרים אותה מעל לקו העוני. השכלתו הנמוכה מחד וצרכי משפחתו המרובים מאידך, יקשו עליו למצוא עבודה שתשדרג את מעמדו הכלכלי. לחרדים יש גם הוצאות רבות ייחודיות שמעמיסות עוד יותר על התקציב המשפחתי: ביגוד והנעלה מיוחדים, שמקצתם עולים ממון רב (למשל, השטריימלים, הציצית, התפילין או הפאות לנשים); הוצאות מיוחדות לחגים (למשל קניית ארבעת המינים בסוכות, או מצה שמורה בפסח), כלי כסף הנחוצים לטקסים שונים (70% משוק כלי הכסף בישראל שייך למגזר החרדי! ) עוד.

כיצד מצליחה המשפחה לעמוד בכל ההוצאות הללו ובעצם לצוף מעל פני המים? תעלומה שרב הנסתר על הגלוי בה. משכורתו החודשית של אברך 'כולל' מורכבת משני חלקים: תקציב משרד הדתות ותרומות אותן מגייס ראש ה'כולל'.

ההקצבה הממשלתית קטנה ואינה עולה על 1000 ₪ בחודש, כאשר מדי שנה משתנה סכום הקצבה בהתאם להישגי שתדלני המפלגות החרדיות.

כיוון שמשפחות האברכים מוגדרות כעניות, רבים מהם (על פי הרישום 11,000 אברכים כל שנה) מקבלים גם קצת "אבטחת הכנסה". כמו כן הן מקבלות מהמדינה "קצבת ילדים" שיכולה להגיע לכ-2500 שקלים בחודש.

המשפחות החרדיות צפות מעל המים גם בשל סדרת הטבות עקיפות (הנחות ולא כסף ביד) שהמשפחות החילוניות אינן מקבלות (בשל הסדרים שונים): הנחה בפנימיות לילדים, הנחה בארנונה, הנחה בגן ילדים, הנחה בביטוח הלאומי ובביטוח בריאות. סל ההטבות הזה יכול להגיע עד כדי כ-10,000 שקלים בחודש.

מרבית ה'כוללים' מעניקים לאברכים מלגה נוספת מעבר לקצבות הממשלתיות. את המלגה הנוספת משיג 'ראש הכולל' (מנהל ה'כולל') מנדבנים, תושבי הארץ אך היותר שכיח אצל תושבי חו"ל. לשם כך הוא מתנתק ממשפחתו ומן הכולל, יוצא אל מעבר לים, שוהה בתנאים שאינם תמיד נעימים בבתי "הכנסת אורחים" הקיימים בקהילות היהודיות בחו"ל (אלו בדרך כלל נדיבים שהקצו חלק מביתם ל"הכנסת אורחים" וכל מבקש לינה ומזון בסיסי מוצא בם את מבוקשו) ומחזר על פתחי נדיבים. ראשי כולל שהתמזל מזלם, מוצאים "נדיב" הנוטל על שכמו את כל החזקת הכולל ומסיר מעל כתפיו את המעמסה הקשה (על הצדקה במגזר החרדי ראו ערך נפרד).

כדי להגדיל את הכנסתם הדלה ישנם אברכים הפוקדים גם את ה'כולל ערב' (בין השעות תשע לעשר בערב). תלמודם זה מוסיף לתקציב המשפחתי כמה מאות שקלים נוספים בחודש. מעטים הולכים ל'כולל בוקר' קודם תפילת שחרית, או לכולל "שישבת" וגם הם מוסיפים לתקציב המשפחתי מספר מאות שקלים מדי חודש.

חלק ניכר מן ה'כוללים' אינם מסתפקים במענק החודשי, והם מסייעים לאברכים 'פה ושם'. יש המחזיקים קרן מיוחדת להלוואות לאברכים, יש המסייעים במימון טיפולי שיניים, ויש השולחים את אשת האברך לאחר לידה לבית החלמה. ישנם גם המסייעים בכל הנ"ל.

בחודשי החגים מקובל להעניק משכורת וחצי, כדי לסייע במימון ההוצאות הכבדות, אך ללא ספק עיקר המענקים ניתנים בערב חג הפסח. אז יוצאים ראשי ה'כוללים' מגדרם כדי לסייע לאברכים לצלוח בשלום את המשוכות הכלכליות של החג היקר ביותר בשנה – חג הפסח.

יש גם מספר קרנות אמריקאיות שמסייעות לכוללים, ובראשן קרן "יד אברהם". לעתים נעשה המימון באופן אישי (פר אברך). זאת על פי מנהג הסכם "יששכר וזבולון". כאשר ברך יעקב אבינו את בניו - השבטים, הוא התייחס בברכותיו גם לתכונותיהם ולמאפייניהם. "יששכר חמור גרם יושב בין המשפתים". כלומר: יששכר נמשל לבעל "גב חזק" המסוגל לשאת ללא הפסקה וללא לאות את עול התורה הכבד, וכאשר הוא מתעייף הוא רובץ תחתיו נח קמעה וממשיך הלאה לשאת בעול. זבולון, לעומת זאת, "לחוף ימים ישכון". כלומר זהו שבט שנועד לעסוק במסחר, לפרנס את שבט יששכר, לאפשר לו לעסוק בתורה. שכרו - הגדלת לימוד תורה בישראל. הסכמים דומים הנערכים כיום זכו אף הם לתואר "הסכם יששכר וזבולון". בבסיס ההסכם, אברך יושב ועוסק בתורה, בעוד מעצענאט (תומך בעל אמצעים) דואג לפרנסתו תמורת שותפות בזכות לימוד התורה.

כאמור, מלגת הלימודים ב'כולל' קטנה מאד, וממנה אי אפשר לחיות. בניסיון נואש לגמור את החודש עוסקים אברכים רבים במלאכות שונות ומשונות מן הצד (מדובר "בעבודה שחורה", המנוגדת לחוק): לימוד עם ילדי 'חדר'; חונכות; חברותות עם בחורי ישיבה; מלווי הסעות; עובדי ניקיון; שיפוצניקים, סוכני מכירות ועוד ועוד.

כדי להבין כיצד משפחה חרדית מצליחה לשרוד מבחינה כלכלית צריך להבין את דפוסי הקניה שלהם. כיוון שהמגזר החרדי מהווה כוח קניה גדול וכיוון שהוא מלוכד, יש לו כוח מיקוח גדול. התוצאה היא שמנהיגי מצליחים להשיג לו הנחות רבות, בדיור, בתחבורה ובמוצרי מזון – זאת, באמצעות הסכמים קיבוציים עם חברות שונות. צריך גם לקחת בחשבון שהעלויות של משפחה חרדית נמוכות בכל הנוגע למוצרי מחיה בסיסיים, כמו מזון, בריאות, ביגוד וכדומה. רוב המרכולים החרדיים זולים בהרבה מאלו הפונים למגזר החילוני. ישנן חנויות המתמחות במכירת מארזי ענק במחירים מיוחדים, בהתאמה למשפחות ברוכות ילדים. הדבר מוזיל באופן משמעותי את ההוצאות של משפחה חרדית טיפוסית.

אבל מעל לכל, החברה החרדית מצטיינת במודעות גבוהה לצדקה וחסד. אין משפחה שלא תורמת כסף לאינספור גופים ומטרות, וזה כולל גם משפחות עניות. למעשה, על פי ההלכה, אדם חייב להפריש עשירית ממשכורתו לצדקה. אדם שרוצה להדר יכול להפריש חמישית, אך אין לתת יותר מכך "כדי שלא יצטרך לבריות" (יהפוך את עצמו לעני שחובת הקהילה לפרנסו).

בחברה החרדית יש גם אינספור גופי צדקה שמחלקים מזון, ביגוד וסיוע אחר. השיטה המקובלת והנפוצה ביותר היא הגמ"ח (גמ"ח – ראשי תיבות "גמילות חסד"). במגזר החרדי פועלים אלפי גמ"חים המושג גמ"ח קיים בציבור החרדי כשם ל'עסק' המשאיל חפצים שונים ונצרכים ללא תמורה. קיימים גמ"חים למיטות מתקפלות, למוצצים, לתרופות ולכל דבר שניתן להעלות על הדעת. גם לכסף. הלוואת כסף נחשבת כדרגה העליונה בקיום מצוות צדקה משום שהלוואה זו אינה ניתנת לעני באופן מבזה כמתנת חינם ונתינתה מונעת את נפילתו הכלכלית של הפרט.

מרבית הגמ"חים מתנהלים בדולרים, למרות שחלקם הגדול מבוססים על תרומות מקומיות, הרי שהיותו של הדולר במשך שנים מטבע השומר על ערכו אל מול השקל האינפלציוני גרמה לגמ"חים להתבסס עליו. הגמ"חים מלווים כל סכום בהתאם למדיניות הגמ"ח ולסכום הנמצא בקופתו. גמ"ח סטנדרטי מלווה בין 100$ ל-10000$, ללא ריבית. התנאי היחיד הוא חתימת שני ערבים לפחות על השטר.

כדי להגדיל את נזילות הגמ"ח פתחו גמ"חים רבים מעין 'חשבונות בנקאיים' או 'תוכניות חסכון'. רבים "שמים בגמ"ח" את הכסף אותו חסכו לנישואי הבנים כאשר ה"קרן" – מובטחת להם בעולם הזה (התחייבות להחזיר לבעל הכסף את כספו בתוך חודש ממועד הדרישה) והריבית, הפירות (השכר) שמור לעולם הבא. הכסף כמובן אינו 'שוכב' בחשבון, אלא מולווה לאנשים הזקוקים לו.

שיטה זו, של כיסוי 'אוברדרפט' באמצעות הלוואת גמ"ח יצרה את המושג "מגלגלים". כשהכוונה היא לכך, שבבוא עת הפירעון לא היה לבעל החוב מהיכן להחזיר את ההלוואה. לשם כך הוא לקח הלוואה מגמ"ח אחר, ובהגיע עת הפירעון של זו, לקח הלוואה מגמ"ח שלישי. בדיחה 'חרדית' מספרת על פלוני שהלך לעולמו, ובצוואתו ציווה לשני בעלי גמ"חים להמשיך ולהלוות אחד לשני, בכל חודש. הפעם בלי התיווך שלו.

יש שגלגול כספים אצלם הוא דרך חיים, יש כאלה שנפלו לכך רק כאשר עמדו לפני נישואי צאצאים ולא עמדה בפניהם ברירה אחרת, ויש כאלה ש'יהפכו עולמות', אך לא יכנסו למרוץ האין סופי של הלוואה – החזרה – הלוואה וחוזר חלילה.

החרדים לשרוד מבחינה כלכלית גם באמצעות הטבות ותמיכות ממשלתיות שונות שנועדו להקל על בעלי הכנסות נמוכות: הנחה בארנונה, קצבת "הבטחת הכנסה" מהביטוח הלאומי, הנחה במעונות לפעוטות, הנחות בשכר לימוד, הקלות מס (לאלה שמקבלים שכר מינימום), קצבת ילדים. בשנת 2003 חל שינוי לרעה במצבן הכלכלי של המשפחות החרדיות, עם הקיצוץ בקצבאות הילדים. קיצוץ זה, שזכה בקרב הציבור החרדי לתואר "גזירות תשס"ג", על כל ההקשרים השלילים למינוח זה, דירדר משפחות רבות למצב קשה עוד יותר. החוק החדש קבע קצבה אחידה לכל ילד: 120 ש"ח בחודש. כך שלצורך הדוגמה, משפחה בת שמונה ילדים שקודם הקיצוץ קבלה מדי חודש 4799 ש"ח מהביטוח הלאומי, החל משנת 2003 החלה לקבל רק 960 ש"ח בחודש. הקיצוץ שחק את קיצבאות הילדים ב45% בממוצע, והגדיל את מספר העניים.

כמובן שהחלק הארי של המגזר מתפרנס מעבודה, או של אחד מבני הזוג של שניהם. חשוב מאד לציין שחלק ניכר ויש הגורסים רוב העבודה במגזר החרדי משולמת "בשחור", מתוך מטרה לא לשלם מיסים. הדבר יוצר עיוותים כלכליים ומוסריים של הכלכלה החרדית, אבל מקל על פרנסתם של רבים. לאחר שנים של לימוד רציף ב'כולל', יוצאים רוב מהאברכים לעבודה. יש העושים זאת בשל חוסר ברירה כלכלית, ויש העושים זאת לאחר שלא מצאו את מקומם בלימוד התורה. בנקודה זו קיים הבדל בין הציבור הליטאי לציבור החסידי. בציבור הליטאי – מקובל יותר לשבת וללמוד "כל החיים". גם כאשר עולים בראשו של האברך הרהורים על יציאה לעבודה, הלחץ החברתי משאיר אותו בתוך ה'כולל'. אם אין זה הלחץ החברתי, הרי זה פחד מ"מה יגיד ה'שווער'" (חותן), שכזכור, שילם ממיטב כספו עבור חתן בן תורה.

כאשר יחליט לבסוף האברך הליטאי לנטוש את ספסלי ה'כולל', ישקיע הוא ברוב המקרים תקופת לימודים נוספת במקצוע 'מכובד' (בו נדרשת "עבודת ראש" ולא עבודה פיזית בלבד).

בציבור החסידי – ישנם הנוטשים את ה'כולל' זמן קצר לאחר נישואיהם (ובגיל צעיר מאד כנגזרת מגיל הנישואין המוקדם בחברה החסידית), וישנם שיעשו זאת מאוחר יותר. מעטים בלבד מוגדרים כאברכים לאורך זמן. למען האמת, האישה החסידית מצפה מבעלה שיביא "פרנסה טובה" בזמן שהיא עסוקה בטיפוח ביתה.

כשמחליט האברך החסידי לצאת לעבוד, הוא משתדל למצוא עבודה במסגרת הקהילתית: 'מלמד' ב'חדר', 'עוזר למלמד' וכיוצא באלה. אין הוא בררן גדול, ואין לו כל בעיה לעסוק במלאכת כפיים ממש ולעבוד כמחסנאי או כמנהל חנות. רק מעטים מבני הציבור החסידי לומדים מקצוע (למעט בני חסידות בעלז, אותם מעודד האדמו"ר ללמוד מקצוע בד בבד עם הלימוד ב'כולל').

הן האברך הליטאי והן האברך החסידי, המחליטים לנטוש את ה'כולל', עומדים בפני בעיה מהותית: הידע הקלוש שהקנו להם לימודי ה'חדר' במתמטיקה, פלוס אפס ידע באנגלית, לא ממש עוזרים להם במציאת עבודה. לאברך החסידי בעיה זו פחות מפריעה, כיון שכאמור הוא מחפש עבודה במסגרת הקהילתית. לאברך הליטאי אין ברירות רבות, ולפני שהוא מתחיל ללמוד מקצוע עליו לבלות לפחות שנה בלימודים קדם אקדמאים.

שיעור ניכר של אברכים המחליטים לנטוש את ה'כולל' לטובת הפרנסה, פונים למלאכת ההוראה. יש הפונים ל'מלמדות' ב'חדר', ואלו נמנים בעיקר עם הציבור החסידי (שכאמור משתדלים למצוא עבודה במסגרת הקהילה). המעבר מן הלימוד ב'כולל' להוראה ב'חדר' הוא ברוב המקרים ללא תקופת הכנה. המלמד הטרי 'נזרק למים' ועליו 'להתחיל לשחות'.

אחרים פונים לעולם הישיבות, שם הם משתלבים כמגידי שיעורים וכמשגיחים. כאן לא ניתן לסווג את "בעלי המקצוע" לליטאים או לחסידים, כיוון שאלו באים מכל הזרמים הקיימים בציבור החרדי.

תחום תעסוקה חרדי אופייני וטבעי הינו בתחום מתן שרותי הדת בישראל (רבני עיר שכונה וחברות, רשמי נישואים, בלניות ועובדי תחזוקה, משגיחי כשרות, שוחטים ועוד), במסגרת המועצות הדתיות. ענף זה מציע משרות רק לחרדים, ויש עליו קופצים רבים. סוד גלוי הוא כי כדי לקבל משרה במועצה הדתית אין צורך בכישורים מיוחדים, אלא בקשרים טובים במפלגה השלטת.

המועצה הדתית היא גוף ממשלתי הקיים בכל עיר בישראל, ודואג לשרותי הדת באותה עיר. המועצה הזו מחולקת למספר מחלקות: מחלקת כשרות, מחלקת נישואים, מחלקת מקוואות, מחלקת קבורה ומחלקת עירובין. כל מחלקה מעסיקה עובדים רבים בתחומים בהם היא עוסקת, ועל כולם ממונה רב העיר.

הכנסה צדדית נוספת ממנה נהנים רבני ערים ורבני שכונות היא תעשיית החתונות. לרב אסור אומנם לקחת תשלום בעבור חופה אותה הוא עורך, אך 'מתחת לשולחן' מקבלים הרבנים תשלום מבעלי השמחה בעבור שרות זה. גובה הסכום תלוי ברוחב לבו של הנותן, ועשוי להגיע אף לאלף ₪ לטקס.

חרדים רבים מספקים שירותי דת באופן פרטי. כך למשל, סופרי סת"ם – כותב ספרי תורה, תפילין ומזוזות, וכן נביאים וכתובים (כל מוצרי הסת"ם נכתבים על קלף המיוצר מעור בהמה) ,מוהלים, מוכרי מוצרי יודאיקה, מדפיסים, עורכים ומהדירי ספרים תורניים ואחרים, טוענים רבנים (המקבילה החרדית לעורך דין), פאניות, מוכרים של מוצרים כשרים. ענף השמחות המשפחתיות (בר מצוות, חתונות ועוד) מעסיק צבא שלם של עובדים חרדים: החל משדכנים מקצועיים, דרך ספקי קייטרינג, צלמים וזמרים וכלה במוכרי שמלות כלה.

לא מעט חרדים מתפרנסים משיווק ומכירה של מוצרים שונים, החל ממוצרי טבע ותרופות, דרך בגדים וספרים. אחוז קטן אך לא מבוטל מהגברים החרדיים מוצא את פרנסתו בפשיטת יד. העוסקים בכך מתייחסים לעניין כאל מקצוע לכל דבר. כארבע חודשים בשנה נמצא ה'שנורר' בחו"ל (לרוב ארה"ב או אנגליה), עובר מדלת לדלת ואוסף דולר לדולר. את ה'פדיון' הוא שולח למשפחתו שבארץ ישראל, וזו מצליחה בדרך כלל לחיות ממשכורת זו ברמת חיים לא רעה בכלל.

במרבית הבתים בהם הבעל אברך האישה עובדת ומפרנסת, והמצב הכלכלי רחוק מלהיות מזהיר. בציבור החרדי, עם דגש חזק על הציבור הליטאי, האישה היא בעצם המנוע העומד מאחורי הבעל האברך. ישיבתו ב'כולל' תלויה בהסכמתה ובמידת הרצון שלה להקריב עצמה ולעבוד במשרה כפולה: כאמא המנהלת בית ברוך ילדים וכמפרנסת.

בכל שנות לימודיה בסמינר היא שומעת על הזכות הגדולה שתיפול בחלקה לפרנס "בית של תורה". גם כשהיא עסוקה בלימוד מקצוע, המטרה העומדת מול עיניה היא לפרנס "בית של תורה", ולאחר נישואיה היא עובדת כדי שביתה יהיה "בית של תורה".

עד השנים האחרונות, מבחר המקצועות שבפניו עמדה אישה חרדית היה דל ביותר, ונע בין ענף ההוראה, הנהלת חשבונות, פקידות או הקמת עסק עצמאי. את שני הראשונים לימדו בסמינר, ושני האחרונים אינם מחייבים הכשרה מוקדמת ויכולים להילמד תוך כדי עבודה.

בניסיון להתפרנס, נשים חרדיות רבות מחליטות על פתיחת עסק עצמאי. יש העושות זאת מחוסר ברירה אחרת (אין לה מקצוע, היא לא מוצאת עבודה אחרת וכו') ויש העושות זאת מתוך תקווה להתבסס ו"לגדול" כלכלית. רוב הנשים החרדיות, כשהן פותחות עסק עצמאי הן מתחילות זאת כ'מכירה' (חנות קטנה המנוהלת בתוך הבית, או לכל היותר במחסן הביתי). כך הן נמנעות מנטילת סיכונים מיותרים. במידה והמכירה הצליחה חלקן תפתחנה אותה לחנות של ממש, ואם היא נכשלה הרי שניתן לחסל את הסחורה ללא נזקים נוספים.

ויש עוד מקצועות נשיים רבים, שנשים מצליחות להתפרנס מהם בדוחק: קלדניות, מזכירות, שוזרות פרחים, תופרות, מבשלות, מוכרות בחנויות, שמרטפות, מטפלות ועוד.

לאחר לחץ ציבורי שהתבסס על העובדה כי מציאת משרה כמורה או כגננת הפכה לכמעט בלתי אפשרית, הוכנסו מקצועות המחשב למסלולי ההתמחות בסמינרים, ובעקבותיהם חדרו את חומות השמרנות מקצועות רבים ונוספים, ובכלל זה מקצועות היי טק. פריצת העולם האקדמי-טכנולוגי לחייה של האישה החרדית העמיד אותה בפני שאלות הלכתיות ובעיות מוסריות שקודם לכן כמעט ולא נתקלה בהן. רוב השאלות הגיעו מענף ההי-טק, שהוא הפופולארי ביותר בקרב הנשים החרדיות: האם מותרת עבודת צוות עם גברים?, "סידרו לי משרד משותף עם גבר. מותר?" וכדומה.

למעלה מזה, לפתע מצאו עצמן נשים חרדיות כשהן מתמודדות בשאלת סדר עדיפות: בית או קריירה? גידול ילדים או עבודה עד חמש אחר הצהריים? (הדגשה: ההתלבטות אינה "האם ללדת ילדים", אלא האם יטופחו הם על ידי אימם או מטפלת).

שאלות אלו ועוד רבות אחרות הביאו לכך שעסקנים שונים יצרו קשר עם בתי תוכנה וניסו לפתוח בהם 'קבוצות חרדיות' – צוותים המורכבים רק מנשים חרדיות, בחדרים נפרדים, רצוי במתכונת 'משרת אם' (יום עבודה בן שבע שעות בלבד). בבתי תוכנה מסוימים הצליחה התוכנית, ובאחרים לא נתקלו הדרישות הללו ביחס חיובי.

ענף ההי-טק אולי חידד את השאלות המפורטות לעיל, אך כמעט בכל תחום בו רוצה אישה (וגם גבר) חרדי לעסוק, היא נתקלת בבעיות שונות המתנגשות בעולמה הדתי. דבר זה חייב יצירת מקומות תעסוקה המתאימים לנשים חרדיות. כמעט כל החברות בשוק שמעסיקות עובדות החרדיות עושות זאת תחת פיקוח רבני, הבודק אם אכן מתנהלת העבודה על פי ההלכה. החברות מצידן שומרות על הכללים ומיישמות אותם, כיון שלמנהליהן ברור כי איבוד ההכשר פירושו איבוד כוח עבודה איכותי ומסור.

המהפכה החרדית השקטה

בשנים האחרונות מתחוללת במגזר החרדי מהפכה שקטה. רוב החילונים לא מודעים לה או לעוצמתה, אבל כל חרדי יודע לספר על השפעתה היומיומית. בבמות המרכזיות במגזר החרדי הס מלהזכיר את השינויים ומשמעותם – בשל הקוד שמרני. יתר על כן, ההנחה הרווחת בציבור החרדי שמדובר פשוט בהתפתחות כלכלית שהעולם החרדי הישן יביית לתוכו. זו כמובן אשלייה, המאפיינת ציבור שאין לו פרספקטיבה סוציולוגית ואינו מבין תהליכים חברתיים. המהפכה הזו לא תתרחש ביום וגם לא ביומיים. זה תהליך ארוך שקצבו ישתנה עם השנים ויקומו לו לא מעט אופוזיציות (הוא כבר הקים לא מעט מתנגדים). אבל להערכתי מדובר ברכבת שיצאה כבר מהתחנה ולא תשוב לאחור.
השינוי בחברה החרדית נובע מחמש סיבות עיקריות:
1. עיוותים מבניים כלכליים ואחרים - כתוצאה מאינפלציה של הקצנה דתית והסתגרות, לצד צמיחה דמוגרפית מטאורית - שדוחפים את המערכת החרדית לעבר מצב משברי (בעיקר הנורמות בתחום העבודה, הלימודים והצניעות/זוגיות).
2. חשיפה הולכת וגדלה למידע חיצוני (בין השאר מדעי) שסודקת את החומות הבצורות ומערערת מיתוסים (בעיקר את דימויו השלילי של העולם החילוני).
3. הבשלת דור צעיר של ילידי הארץ שסופג לתוכו מאפיינים ישראלים ילידיים.
4. עליה ברמת החיים שמערערת את מסורת חברת העניים ויוצרת צרכים חדשים.
5. המנהיגות ההיסטורית הישנה בחלקה הלכה לעולמה ובחלקה הולכת ומזדקנת, יוצאת בהדרגה מהמשחק החברתי. הדבר מפחית את כובד הפיקוח הרבני ויוצר מלחמות ירושה שמערערות את כל המערכת.
6. ה"חוצניקים" (החרדים המגיעים לארץ מארה"ב או מאירופה לשנת ישיבה, או לכמה שנים), לצד החוזרים בתשובה מעורים יותר בחברה המודרנית מאשר החרדים בארץ והם משפיעים על חבריהם הצברים לאמץ נורמות חדשות של שפה, לבוש ובילויים (כולל ביקורים בקולנוע, למשל), תוך הכרה שאין בכך סתירה לתפיסת עולם חרדית (בפועל יש ויש). גם אם ראשי הישיבות מוטרדים מן ההשפעה הזו, הם מתקשים להיאבק בה, שכן הם תלויים בכסף שמביאים הצעירים החרדים מחו"ל.
7. המגע בין חרדים לחילונים נעשה הדוק וזמין יותר, הן בשל שינויים בתרבות המגורים והכלכלה החרדית והן בשל צמיחת האינטרנט. יתרה מזאת, לחרדים (בעיקר למפלגת ש"ס שנמצאת שנים רבות בממשלה) יש היום חלק חשוב בממשל הישראלי והדבר יוצר חיבור הולך וגדל עם ההוויה הישראלית כולה. החרדים כבר אינם חיים בשוליים אלא נמצאים בעמדות שליטה וכוח חשובות מאד המשפיעות על כלל החיים בארץ (משרד הפנים, משרד התקשורת, משרד הרווחה וכו').
8. הביקורת המוטחת כלפי המגזר מצד החברה החילונית ובעיקר על ידי התקשורת הכללית, לא זרה לחרדים והשפעתה נותנת יותר ויותר את אותותיה (בעיקר בשל העובדה שהחרדים תלויים בחילונים לקיומם). רוב החרדים דוחים את רוב הביקורת הזאת בתירוצים שונים, אבל בתוכם הם יודעים שיש בה יותר מגרעין של אמת, ורבים מהם (היום גם בעמדות מנהיגות) מבינים שמשהו צריך להשתנות. אפשר לתמצת את הביקורת של החילונים, שמגיעה לעתים עד כדי איבה ובוז גלויים, לסיבת הבאות:
א. החברה החרדית מציגה עמדות שמרניות ודוחה את ערכי הליברליזם. נציגיהם בכנסת מונעים את הרחבת החקיקה הליברלית ברשות המחוקקת ועיתוניהם מצנזרים מידע.
ב. חרדים אינם נוטלים חלק בשירות הצבאי שהוא צו יסוד בתפישה החילונית ולכן נתפסים כאגואיסטים וכמי שלא השתתפו במערכות ישראל ולא הגנו על המדינה מפני תוקפים.
ג. מעורבותה של האוכלוסיה החרדית בפוליטיקה היא אינסטרומנטאלית בעיקרה (בעיקר השגת כספים). כך או אחרת, הציבור החילוני אינו מרבה לשמוע ולקרוא על ח"כים חרדים הלוחמים למען מטרות אחרות פרט למטרות הכספיות לטובת המגזר שהוא מייצג.
ד. החרדים מעצימים אלמנטים מיסטיים ואמוציונאליים ויוצאים חוצץ כנגד הרציונליזם והמדע
ה. החינוך החרדי דוחה את ערכי ההשכלה והידע ומייצר מבחינת החילונים בורים ועמי ארצות (אנשים ללא ידע בסיסי במדע, בשפות בהיסטוריה של העולם וכדומה).
ו. החברה החרדית ידועה כלא-יצרנית (פרזיטית בלשון העם), היות ורבים מבניה אינם עובדים למחייתם אלא לומדים תורה וחיים על קצבאות ומענקים שונים. יתרה מכך באמצעות כתבות רבות שפורסמו בשנים האחרונות בעיתונות הכללית, התוודע הציבור למערכת ה"קומבינות" והרמאויות שהתפתחה במגזר החרדי כדי לקבל מהמדינה כספים ולעבודה בשחור (מבלי לשלם מסים). זה מרתיח רבים, בעיקר בחברה שבה אתוסים קפיטליסטים מתחזקים.
ז. בסביבות מגורים שבהם מתגוררים חרדים נוצרת לעתים קרובות, אצל הציבור הכללי, תחושה של איום על החופש האישי שלו המכונה "כפייה דתית".
ח. החצרות החסידיות נוהגות באדמוריהם בפולחן אישיות שנתפס כפרימיטיבי, ילדותי וזר לדמוקרטיה.
ט. חרדים רבים (בעיקר השכבה היותר קיצונית) דוחים את הציונות (היקרה לרבים) ומזלזלים בסמלי המדינה (למשל, אינם עומדים דום בשעת הצפירה בימי הזיכרון).
י. החרדים מאיימים על הזהות היהודית של החילונים, בכך שהם עומדים כמוכיחים בשער ומציגים עצמם כמייצגים היחידים של העם היהודי. החרדים גם מאיימים על תפיסת ה"דתיות" של שומרי המצוות שבינינו כשהם מציגים אנטי-תזה תיאולוגית בתפיסתם הרעיונית ובאורח חייהם, ומערערים בכך על דרכה של הציונות הדתית.
יא. הלבוש האחיד של החרדים מנוגד לאתוס האסתטיקה המודרני.
יב. הפיקוח ההדוק על המשפחה החרדית והמחויבות שלה לנהוג על פי כללים נוקשים נוגדים את אתוס החירות והאינדווידואליזם הדמוקרטי.
יג. העיתונות החרדית מציגה את העולם החילוני כעולם פגום מבחינה מוסרית. זו עמדה מעליבה.
יד. החרדים מולידים ילדים רבים והדבר נוגד את אתוס ההורות החילונית (דאגה פרטנית ואישית לכל ילד).
טו. החרדים נתפסים כאיום דמוגרפי. אכן, אם קצב הגידול הטבעי של החרדים ימשך כפי שהוא ולא התרחשו שינויים דמוגרפיים אחרים בשאר המגזרים, צפוי שהמגזר החרדי יגיע ב-2028 לכדי 20.5% מכלל האוכלוסייה היהודית ו-15% מכלל האוכלוסייה הישראלית.
טז. הפחד מן החרדים מלווה גם בזלזול גדול. זלזול זה מקורו עוד בתפיסה הציונית של שלילת הגלות, הרואה בעולם היהודי הישן דבר-מה מאובן, מיושן, שאינו רלוונטי לחיים בעולם המודרני. החרדים, השומרים על אורח-חיים אולטרא-מסורתי, מסתייגים מ'המובן מאליו' המודרני כגון אמיתות מדעיות וחברה לאומית. במקרה הטוב הם נתפסים כאתר אנתרופולוגי בסיורי ערב שבת במאה-שערים, ובמקרה הרע - כפרימיטיבים ופונדמנטליסטים.
צריך להדגיש שרוב החילונים לא ממש מכירים את העולם החרדי ונוטים להכללות רחבות מדי ולתפישות סטריאוטיפיות ודעות קדומות רבות ביחס לחרדים. גם התקשורת הכללית נוטה לתאר את העולם החרדי בצורה חד ממדית ולרוב די שלילית. החרדים מאד נפגעים מהיחס הזה ובטוחים שעושים להם רצח אופי. זה במידה רבה דו שיח של חרשים. אולם, השינוי שעובר על החברה החילונית מצד אחד (התקרבות מסוימת לדת) ובעיקר השינויים העוברים על החברה החרדית מבשרים באופק התקרבות בין החרדים לחילונים לא רק בסגנון החיים אלא גם ברמת ההבנה ההדדית.

מה השתנה ומשתנה בחברה החרדית? להלן כמה מהשינויים שכבר נראים בשטח ומרמזים על כיווני ההתפתחות בהמשך:

א. תרבות העבודה. היום אפשר למצוא יותר ויותר חרדים במקצועות שבהם נוכחותם היתה בעבר נדירה: עורכי דין, מנהלי חשבונות, מתכנתי מחשבים, יבואנים, תעשיינים, אנשי פרסום, ועוד ועוד. באזורי המחיה החרדיים נפתחים מדי שנה, מכללות ללימודי מקצועות מגוונים, מכונים פרטיים וקורסי הכשרה מקצועיים. בשנים האחרונות גם הופיעו ארגוני השמה המתמחים בחברה החרדית. הבולט ביניהם הוא ארגון "מפתח".

בסקר של איגוד התעשיינים במחוז ירושלים שהתפרסם בשנת 2008 דווח שב-8 השנים האחרונות גדל מספר החרדים המועסקים בתעשייה באזור ירושלים פי ששה (בייחוד נשים ובעיקר במקצועות היי-טק)!

ב. תרבות ההשכלה. דלתות רבות היו חסומות בפני האברך החרדי שרצה לצאת לעבוד בשל החסר בהשכלה בסיסית. הלימודים ב'חדר' כוללים מעט מאד מקצועות חול, וגם המעט הזה ברמה בסיסית בלבד. בישיבות, מקצועות החול מחוץ לתחום באופן מוחלט. הרב שך התנגד באופן נמרץ להכנסת לימודי חול בישיבות, והביע התנגדות אף להכשרה מקצועית לאברכים שרצו בכך. ב-1996 שקע הרב שך בתרדמת, והסדק הראשון בחומה שהקים נפרץ. בבני ברק הוקם ה"מרכז החרדי להכשרה מקצועית".

בשנים האחרונות הצטרפו לרשימה גם מוסדות המעניקים תארים אקדמיים לחרדים. מדובר במוסדות המאפשרים לצעירים דתיים, הן מהמגזר הדתי-לאומי והן מהמגזר החרדי, ללמוד מקצוע באווירה שמתאימה לאורח החיים הדתי ותוך שילוב בין לימודי קודש ללימודי חול.

בבני ברק הוקמה מכללה חרדית שנשאה את השם "מבח"ר" (מכללת בני ברק החרדית), והלימודים בה נחשבים ללימודי חוץ של אוניברסיטאות מוכרות בישראל, כמו אוניברסיטת בר אילן, אוניברסיטת חיפה ומכללת הדסה.

מוסד אקדמי חרדי נוסף הוא "טורו קולג'". טורו קולג' נחשב למוסד אמריקאי להשכלה גבוהה. ההתמחות הבולטת שלו היא מנהל עסקים, אך נלמדים בין כתליו גם מקצועות נוספים, בשילוב לימודי יהדות.

"המכללה החרדית ירושלים" היא מכללה אקדמית תורנית המיועדת לציבור החרדי. המכללה הוקמה בשנת 2000 על ידי עדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף\ והיא המכללה האקדמית החרדית הראשונה בישראל. המכללה מקיימת מסלולי לימוד שבסיומם מקבלים הבוגרים והבוגרות תארים ממוסדות אקדמיים כדוגמת אוניברסיטת בר-אילן. המכללה מפעילה מכינה אקדמית, שבה לומדים עברית, אנגלית ומתמטיקה וכן מתקיימת בה הכשרה למבחן הפסיכומטרי.

"הקמפוס החרדי: הקריה האקדמית אונו" הוא המוסד האקדמי הראשון שהתאים עצמו, בשנת תשס"ב (2002), לאוכלוסייה החרדית. הקמפוס החרדי הוא קמפוס נפרד, הממוקם באור יהודה ומאפשר לבני הקהילה החרדית, גברים ונשים כאחד, להשתלב בלימודים אקדמיים לתואר באווירה לימודית וחברתית המתאימה לאורח חייהם. בקמפוס החרדי לומדים למעלה מ-1,600 סטודנטים, לתואר ראשון במשפטים ולתארים ראשון ושני במנהל עסקים ובמכינות קדם אקדמיות.

במכללה החרדית בירושלים ובקמפוס החרדי בקרית אונו ניכרת עלייה מתמדת במספר התלמידים ובמספר מקצועות הלימוד – ביניהם מקצועות שלא היתה להם בעבר דריסת רגל בעולם החרדי: עבודה סוציאלית, מדעי המחשב, פסיכולוגיה, תקשורת ומדעי החברה.

"בית ספר הגבוה לטכנולוגיה" הינו מוסד ירושלמי המשלב לימודים אקדמיים עם לימוד תורה לבנים, ובמתכונת מדרשה לבנות . בית הספר מפעיל ארבע שלוחות, שתיים מהן מיועדות ללימודי נשים, ושני האחרות מיועדות לגברים: מכון לב ומכון נווה. בית הספר מעניק תואר ראשון במגוון מקצועות טכנולוגיים.

גם "האוניברסיטה הפתוחה" פתחה מסלול לחרדים ובעקבותיה הולכים היום גם האוניבסיטאות הוותיקות.

המשותף לכל המוסדות הללו הוא ההקפדה על התאמה לציבור החרדי. המלמדים, גברים ונשים, מקפידים על ימים ושעות לימוד נפרדות, מורה גבר לגברים ותוכן לימודים תואם. נוסף על כך,

למרות המכונים הרבים שקמו, ולמרות שמספר הלומדים בהם נאמד באלפים, קשה לכנות את התופעה עדיין כמהפך בציבור החרדי. עדיין רוב רובם של הגברים מעדיפים את הלימודים ב'כולל' על פני יציאה לעבודה. אולם מדובר בנתיב שהולך ונסלל ואין ספק שילך ויתרחב. עם הזמן.

ג. תרבות השירות הלאומי. רוב הצעירים החרדים אינם מתגייסים לצה"ל בשל הסכמי פטור היסטוריים והדבר מעורר כאמור מורת רוח רבה בציבור החילוני. מבלי להיכנס לסבך הסוגיה הרגישה נציין רק כי על פי החוק, שר הביטחון רשאי לדחות בשנה את גיוסו של תלמיד ישיבה במעמד "תורתו אמנותו", קרי: מי שלומד בסדירות בהיקף של 45 שעות שבועיות לפחות ושלא עוסק בכל עיסוק אחר (עבודה או הכשרה מקצועית). דחיית השירות יכולה להינתן בכל שנה, עד הגיל שבו נגמרת חובת הגיוס על פי חוק שירות הביטחון או עד שהצבא מחליט לשחרר את תלמיד הישיבה משירות צבאי. בפועל הפטור החד פעמי הופך לפטור קבוע המשחרר את החרדי משירות לעד.

אולם בשנים האחרונות מסתמן באופק שינוי. צה"ל פתח מסלולי השירות מותאמים למתגייסים מהציבור החרדי, הן כחיילים ואנשי קבע ביחידות הטכניות ותומכי הלחימה (בחיל אוויר, חיל המודיעין, חיל הים אגף הטכנולוגיה והאספקה, אגף כוח אדם ומערך המחשבים) והן כלוחמים במסגרת גדוד "נצח יהודה" (הנח"ל החרדי) - השירות מופרד מנשים והחיילים נהנים ממזון בכשרות מהדרין. הווי התפילות הן חלק בלתי נפרד מסדר היום ובמהלך השירות וההכשרות נקבעים עיתים לתורה ומקיימים ימי עיון תורניים. המפקדים לאורך המסלול מודעים לצרכים שעשויים לעלות במהלך השירות ומוכשרים להתמודד עמן.
המסלולים מלווים ע"י רבנים ואנשי חינוך אשר עומדים לרשות הסגל הפיקודי והחיילים על מנת שיוכלו להתייעץ עימם בכול נושא.

בינתיים מתייצבים לשירות רק אלפים ספורים, אולם מה שנחשב בעבר מוקצה בחברה החרדית מקבל טיפין טיפין לגיטימציה עקיפה (בעיקר באמצעות שתיקתם של הרבנים) והביקוש עולה.

לקראת תום השנה האזרחית, בוחרים בצה"ל להציג נתונים מאוד משמחים מבחינתם, בכל הקשור לגיוס חרדים. לפי הנתונים, כאלף צעירים חרדים ואברכים התגייסו בשנה החולפת לשירות סדיר.

בדצמבר 2010 הציג צה"ל נתונים מאלפים על גיוס החרדים בצה"ל. מדובר בגידול של 25% במספר המתגייסים לעומת 2009, ובשיא מבחינת מספר המתגייסים החרדים. כיום, כ-2500 חרדים משרתים בצה"ל, רובם בפרויקטים ייחודיים לחרדים ובנח"ל החרדי. רובם של החרדים מתגייסים במסגרות שח"ר (שילוב חרדים), באמצעותן רוכשים החיילים מקצועות שונים. במדינה רואים בכך ניצחון כפול: החרדים גם משרתים בצה"ל ומאוחר יותר מצטרפים לשוק העבודה באמצעות המקצוע שרכשו.

לפרויקט שח"ר - שהחל ב-2007 בחיל האוויר כמסגרת ניסיונית עם 38 משתתפים - התגייסו ב-2010 לא פחות מ-530 חרדים.

גם צה"ל מגדיר את שילובם של החרדים כהצלחה ובעתיד הקרוב ישיק פרויקטים נוספים המיועדים לחרדים בלבד.

לאחרונה הועלו מספר תוכניות לשילוב חרדים גם באמצעות השירות האזרחי (רפואה, כיבוי אש, משטרה, רשויות מקומיות וכדומה) ואפשר להניח שהדברים ילכו ויפתחו בהדרגה.


ד. תרבות הצריכה. ההיפתחות של החברה החרדית למודרנה הביאה לעליה משמעותית ברמת חיים. כבר היום אפשר לאתר מעמד בינוני רחב למדי במגזר החרדי – רובם אנשים העובדים או כשכירים או כעצמאים. השינוי הזה משפיע על ראשיתה של ירידה (עדיין זעירה) בשיעורי הפריון – מגמה שלהערכתי תלך ותתחזק עם הזמן.

השינוי במגמת התעסוקה משתקף בתרבות הצריכה החרדית שנעשית בהדרגה דומה יותר ויותר לזו הכללית. בעבר 'נהנו' החרדים מתדמית של קנייני מוצרים זולים בלבד. חברות רבות לא טרחו להתייחס למגזר בפרסומיהן, מתוך מחשבה מוטעית כי מוצריהן יקרים מדי לכיס החרדי. אך מחקרי שוק שנעשו בשנים האחרונות גילו כי הציבור החרדי הוא צרכן מותגים לא קטן. כך למשל, מסקר חברת גיאוקרטוגרפיה שנעשה ב-2008 עלה שיותר משליש מבני המגזר מתחשבים במותג ובשמו של המוצר כאשר הם עורכים את קניותיהם. ה"מותגיות" קיימת גם כאשר מדובר במוצרים בסיסיים כמו מוצרי חלב ודגני בוקר.

לאחר שחברות רבות גילו את הפוטנציאל האדיר הטמון בפלח אוכלוסיה כה גדול, הן החלו להפנות אליו את פירסומיהן. התוצאה היתה צמיחה של משרדים ומחלקות פרסום המתמחות במגזר החרדי. למעשה היום אין חברת פרסום וחקר שוק גדולה שלא מעסיקה מחלקה ומומחים למגזר החרדי, הרוסי והערבי.

מספיק להתבונן במספרים המתפרסמים מפעם לפעם בתקשורת כדי להבין את גודל השינוי בתרבות הצריכה החרדית. כך למשל, בכל שנה רוכש המגזר החרדי מוצרי מזון ב-2.6 מיליארד ש"ח, ועל שאר מוצרי הצריכה, כמו ביגוד, הנעלה ומוצרים לבית הוא מוציא כ-2.2 מיליארד ש"ח (נכון ל-2006).

גם מקומות הרכישה משתנים וכך גם אופיים. לפני כחמש עשרה שנה מרכולים גדולים הפונים למגזר החרדי לא היו בנמצא. נסיעה ל"סופרים" ברמת גן ובתל אביב הייתה מקבילה לחוויית הנסיעה לחו"ל. המקררים הענקיים, האטרקציות, הגימיקים והטורים האין סופיים של מוצרי המזון סנוורו את העיניים. כיום, כמעט ואין שכונה בני ברקית שלא נהנית מ'סופר' מפותח שכזה. שכונות אחדות נהנות אף ממספר מרכולים ומן התחרות ביניהם.

מקצת מהרשתות המיועדות למגזר החרדי הן חברות בת או סניפים בשמות "מכובסים" של רשתות חילוניות, כמו "פשוט זול" השייכת לקבוצת "קו-אופ", רשת "אלף", ו"שפע שוק" השייך לסופר סל. ברחבי הארץ קיימים כיום (נכון ל-2008) 36 סניפים של רשתות חרדיות, המגלגלים 4 מיליארד ₪ בשנה.

ההתפתחות לא חלה רק בתחום שיווק המזון, ולמעשה בכל התחומים התפתחה תופעת הרשתות הפנים חרדיות, הפרוסות בכל הריכוזים החרדיים בארץ.

חרדים רבים קונים היום גם "ברשתות חילוניות" ומחזה של משפחה חרדית משוטטת בקניון גם הוא אינה נדיר כבר (בעיקר בקניון אילון הסמוך לבני ברק ובקניונים הירושלמים).

בעבר לא היה מקובל לאכול ברחוב החרדי. היום, לעומת זאת, דוכנים וחנויות לממכר מזון מהיר מציפים אף הם את הריכוזים החרדיים. גם מסעדות כשרות למהדרין נפתחו בזו אחר זו והביקוש רק גדל.

החרדים הם עדיין משתמשים 'כבדים' בתחבורה הציבורית ול-68% מהם אין מכוניות (נכון ל-2006), נתון ההופך אותם לתלויים בעל כורחם בחסדי התחבורה הציבורית. אולם בשנים האחרונות גם מוסכמה זו משתנה ויותר ויותר משפחות חרדיות מחזיקות ברשותן רכב פרטי.
בתקופות החגים ובחופשות, שוכרים רבים רכבים. זאת, הן בשל חוסר הרצון להזדקק לשרותי התחבורה הציבורית, הקורסת בזמני עומס, והן בשל הרצון לטייל עם המשפחה, מה שמחייב החזקת רכב.

נכון ל-2007, 82% מבני המגזר מחזיקים במכשיר סלולארי. בתרגום למספרים: 250 אלף מכשירים ניידים, מתוכם כ-150 אלף מכשירים 'כשרים'. כך עולה מנתונים של אחת מחברות הסלולר העובדות עם המגזר החרדי. מהו מכשיר כשר? כשפרצו לשוק מכשירי הפלאפון של הדור השלישי, גילתה ההנהגה החרדית שכל בחור ישיבה עלול להחזיק בכיסו מיני טלוויזיה, ובמושגים חרדיים – פצצת זמן מתקתקת. לשם כך הוקמה "ועדת רבנים" המורכבת מכל החוגים, וזו פסקה כי חובה להחזיק במכשיר כשר בלבד. מכשיר כשר הוא מכשיר בו אפשרות השימוש היחידה היא שיחות נכנסות ויוצאות (ללא SMS). מירס היתה הראשונה שנענתה לקריאת ועדת הרבנים, מה שזיכה אותה בנתח שוק של 20% מהמגזר החרדי. במשך הזמן הלכו בעקבותיה שאר החברות הסלולריות.

למרות ההיענות הגבוהה לדרישות הרבנים, יש לציין כי כ-40% מהמגזר מחזיקים בנוסף על המכשיר הכשר גם מכשיר שאינו כזה, זאת בשל היותם קשורים ל"תכניות מסלול" של החברות הסלולריות.

ה. תרבות הפנאי, הבילוי והנופש. על פי הקוד החרדי המסורתי, בילוי ונופש נחשבים כביטול תורה ואינם נתפסים באור חיובי. אבל מסורת לחוד ומציאות לחוד. על פי סקרים שנעשו בשנים האחרונות כ-40% מבני הציבור החרדי נוהגים לנפוש פעם בשנה, כשהזמן המועדף הוא החופש הגדול בתקופת סוף אוגוסט (אחרי ט' באב, מתחיל 'בין הזמנים' בישיבות), פסח וסוכות. רוב החופשות מתנהלות בארץ, עם הילדים. היעדים המועדפים הם 'ערי הקודש' טבריה, צפת וירושלים.

יש היוצאים לבתי מלון בצורה מסודרת ומאורגנת, ויש המחליפים דירות, ואלו נמנים בעיקר עם בני המעמד הנמוך יותר.

מרבית בתי המלון אינם כשרים למהדרין במהלך השנה. חברות תיירות חרדיות, חלקן מבוססות ומאורגנות וחלקן הוקמו "אד הוק" לצורך תיירות הקיץ הנוכחית, דואגות להתאים את המלון ל"נופש חרדי". לאחר ששכרו את המלון למספר ימים, הן דואגות לצוות משגיחים המכשירים את המטבח, מארגנות תוכניות וטיולים על 'טהרת הקודש' ויוצאות במבצעי פרסום. רבות מן המשפחות היוצאות לחופשה נמנעות מן השימוש בטלביזיה או במכשיר הוידיאו הנמצא בחדרן במלון, אבל לא כולם מקפידים - תופעה המשתקפת במודעות ובפשקווילים כנגד מארגני ה"נופשונים הכשרים", בהם מוזהרים הנופשים שלא להתפתות להבטחות הסוכנים ולבדוק היטב היטב אם אכן המקום ללא מכשירי התועבה "אשר רבים חללים הפילה".

רמת הנופש אינה אחידה. רובם מסתפקים במועט ולנים אפילו בפנימיות של ישיבות תיכוניות. אבל שכבה הולכת ומתרחבת שוכרת חדרים במלונות פאר, הן בארץ והן בחו"ל (שוויץ ואוסטריה הם יעדים פופולריים).

חופשה בחו"ל רחוקה עדיין מהישג ידו של החרדי המצוי, אך לאחרונה ניכרת עליה ניכרת במספר היוצאים לחו"ל גם במגזר זה. מהם, המעדיפים לטייל לבדם ומהם הנוסעים לטיולים מאורגנים המתאימים לאורח החיים החרדי.

יותר ויותר חרדים גם מעיזים לנפוש ולבלות במקומות בילוי "חילוניים" כגון פארקים ציבוריים ומגרשי משחקים.

היצע המופעים והקונצרטים המיועדים לאוכלוסיה החרדית גם הוא עולה בהתמדה והדבר הביא להתפתחות שכבה של סלבריטאים – בעיקר בתחום המוסיקה החסידית. תעשיית הקולנוע החרדית מתפתחת גם כן (הפקת קלטות וידאו) וכך גם התיאטרון, שרובו ככולו מיועד לנשים ולילדים (מטעמי צניעות).


ו. תרבות התקשורת. עד לפני מספר שנים הסתכמה העיתונות החרדית ב'המודיע' שנחשב ל'פראוודה' האגודאי, ומאוחר יותר הצטרף אליו 'יתד נאמן', המחשיב עצמו למוביל 'דעת התורה'. עוד מספר שבועונים היו קיימים בשוק, אך אלו לא תפסו מקום כה נכבד.
בשנים האחרונות חל מהפך בעולם התקשורת החרדי. עיתונים חדשים צצו – כאשר הבולט הוא היומון "המבשר" שבנוי במתוכנת פתוחה ומודרנית יותר משני קודמיו. השבועונים 'משפחה' (וותיק יחסית) ו'בקהילה' תפסו מקום של כבוד על המדף, וכן מקומונים וחינמונים רבים שצצו כפטריות לאחר הגשם.

עיתונים אלו נמנעו מהעסקת 'עיתונאי חצר' בסגנון המודיע ויתד, וכותבי השורות הם לרוב 'חברה צעירים' שלא פוחדים להעלות בעיות פנים חרדיות על פני השטח. על המשבצת של סוף השבוע מתחרים היום הרבה יותר עיתונים. את אחוז החשיפה הגבוהה ביותר במגזר מקבלת רשת המקומונים "קו עיתונות דתית", שמופצת בחינם מדי שבוע, ומגיעה לחשיפה של 37.5% במגזר. שבועון הכרומו "משפחה" מגיע לחשיפה של 31.9%, "המודיע" ו"יתד נאמן" מגיעים בסופי שבוע לחשיפה של 25.5% בלבד, בשל התחרות העזה עם השבועונים והמקומונים. שבועונים קטנים יותר נוספים, חלקם מגזריים - כמו "כפר חב"ד" המיועד לחב"דניקים ו"אידיש שטראל", לקוראים ביידיש, חולקים בשאר עוגת הקריאה של החרדים בסופי שבוע.

'קול חי', תחנת הרדיו הדתית שהוקמה ומשדרת לציבור החרדי והדתי לאומי מעסיקה אף היא שדרנים, מגישים וכתבים חרדים, אך רוב ציוותה נמנה על הציבור הדתי-לאומי. היא זוכה לחשיפה מכובדת של 31.0% בימי חול. חשוב לציין שלאחרונה החלה לפעול תחנת רדיו חרדית חדשה אותה מפעיל אריאיל קוניק (מו"ל "קו עיתונות דתית") בשם "קול ברמה" והיא הולכת ומתבססת במגזר. כמו כן פועלים במגזר החרדי מספר תחנות פירטיות – רובן מיועדות לסקטור הספרדי.

לאחרונה גדלה גם כמותם של אנשי תקשורת חרדים בתקשורת הפונה לכלל הציבור. אישים בולטים מתחום זה הם קובי אריאלי, ידידיה מאיר, דודי זילברשלג, יוסי אליטוב, יעקב אייכלר וישראל אייכלר.

האינטרנט חדר למגזר החרדי, חרף מחאותיהם של רבנים ועסקנים. "גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה", הגדיר זאת יהודה משי-זהב (תושב מאה שערים, נמנה בצעירותו עם פעילים חרדים קיצוניים מהזרם של נטורי קרתא. עם השנים, ובעיקר לאחר שייסד את אירגון זק"א, מיתן את עמדותיו ואף פעל למען פיוס בין דתיים לחילונים).

המהפך, גם אם חלקי, התחולל באמצע דצמבר 2007: ועדת הרבנים לענייני תקשורת הודיעה, כי היא מתירה לקהילה החרדית העסקית (בלבד) לגלוש באינטרנט. זאת, לאחר שנמצא פיתרון טכני לחסימת תכנים, הנחשבים כפוגעניים ומדיחים לדרך רעה. ההיתר חל על רשימה מצומצמת של אתרים ספציפיים, שנבדקו ואושרו על-ידי הוועדה.

פריצת-הדרך הייתה תוצאה של לחץ מתמשך של בעלי-עסקים במגזר החרדי, שעיסוקם מחייב תקשורת מחשבים. בינתיים החידק התפשט בבתים רבים. פורום "בחדרי חרדים", שהוקם בשנת 2002 על-ידי חסיד חב"ד, איש תקשורת כבד-שמיעה במסגרת פורטל הפורומים הייד פארק, התפתח לפוטרל ענק, והוא האתר החשוב והמשפיע ביותר במגזר. הפורום, שנכון ל-2007 רשומים בו מעל 3000 חברים, ובהם עיתונאים, חברי כנסת ודעתנים רבים נוספים, הסתעף וצימח אחים תאומים וחורגים: חדרי חרדים חב"ד, חדרי חרדים משפחה, חדשות ועוד (בעברית או ביידיש). גם הספרדים השיקו פורום משלהם, חרדים ספרדים, המשמש במה למחאה מילולית נגד אפליה מצד האשכנזים.

החרדים נוטים להתייחס לחדרי חרדים כאל "מקווה וירטואלי", המקום שאליו מתנקזת הרכילות בציבור החרדי. אבל נושאי השיח מגוונים בהרבה, מענייני דיומא, נָיֶיעס (חדשות, בעגה החרדית) ועד פוליטיקה ומחאה. לא אחת נמתחת בו ביקורת על שליחי-הציבור של המגזר ועל עמדות בסוגיות עקרוניות, כמו גיוס בחורי ישיבות, חברת הלומדים, עוני אידיאולוגי מתוך בחירה ועוד. גם הצילומים באתר פורצי דרך ומערערי מוסכמות.

נכון לתחילת 2008, פועלים ברשת כמה עשרות אתרי אינטרנט חרדיים, מקצתם בנושאים דתיים ומקצתם בנושאים כלליים, כמו כלכלה, פנאי, חדשות, משפחה ועוד.

האינטרנט החרדי הוא בלי ספק הגורם המשמעותי ביותר בהיפתחותו של המגזר החרדי ומבחינה סוציולוגית מדובר בלא פחות ממהפכת מידע ותקשורת. האינטרנט מאפשר לאדם החרדי ללמוד על העולם הגדול שמסביבו מבלי לצאת פיזית מהבית, תוך עקיפת הצנזורה ואנשי הפיקוח הקהילתיים. הוא פותח עבורו במות לשיח והחלפת דעות. האינטרנט הוא חלון שדרכו מתגלים לחרדי מראות שבעבר צונזרו עבורו – ביניהם מראות אירוטיים ופורנוגרפים, הנחשבים בעולם החרדי לחילול בוטה של עיקרון הצניעות.

החשיפה הזאת מזעזעת ועוד תמשיך לזעזע את אמות הסיפין החרדיות. הבועה או החממה החרדית שהחזיקה מעמד זמן כה רב, כבר אינה מסוגל להיאטם. הדבר כבר הוליד ביקורת מצד "שומרי השערים" במגזר ואפשר לשער שהיא רק תלך ותגדל. התוצאות כבר ניכרות בשטח: שליטת הממסד הרבני נחלשת בהדרגה מואץ תהליך התקרבות בין עולמו של החרדי לעולמו של החילוני.

חשוב להדגיש: כל השינויים שתוארו לעיל הם בבחינת מבוא לשינוי. יתרה מזאת, במקביל לתהליכי ההתמתנות ופתיחות מתחוללים תהליכי הקצנה. זו תופעה סוציולוגית מוכרת, שכן שני התהליכים מזינים באופן עקיף זה את זה. ייקח עוד זמן רב עד שהחברה החרדית תשתנה באופן עמוק מבפנים והתהליך הזה יהיה כואב ומשברי (כבר עכשיו הוא גובה קורבנות רבים). אולם בניגוד לרוב הפרשנים אני צופה שהתהליך הזה יהיה כבר בעשור הנוכחי והוא יקרה בגלים הולכים ומתעצמים. עד כה צפינו בגל הראשון. הגל הזה סדק את המבנה וחידד את הקשיים והמכשולים הצפויים לאורך הדרך. הגל השני יגיע מהר יותר וחריף יותר ותופעות שוליים שהתהוו בגל הראשון יהפכו לשכיחות ואף דומיננטיות.
 


מילות מפתח

תנועת-ההשכלה | חסידים | ליטאים | חברה-חרדית | חינוך-חרדי | אברך | נישואין | מצוות | הפרדה-מגדרית | רב | לימוד-תורה | משיח | קהילה-סגורה | צנזורה | ישיבה | אדמור | חסיד-ספרדי | פריון | גטו | מעמד-האישה | ברכות | צרכנות | צרכן-חרדי | תלמוד-תורה | חדר | כולל | השתמטות | פטור-משירות | קצבת-אברך | סמינר | נישואים | שידוכים | תורתו-אומנותו | כלכלה-חרדית | גמח | השכלה-גבוהה | שירות-לאומי | תקשורת

הערות שוליים

    הוספת תגובה



    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.