אנשים ישראל
  עמוד הבית מאמרים לפי חתכים מאמרים לפי א-ב אלבומי תמונות ישראליאנה - אז והיום אירועים  

דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
 6 מדרגים

לבוש גברים בחברה החרדית

גברים חרדים
איגור יבדוסין
חולצות כתונת לילדים
דליה בר אור
ילדים בלבוש יום יומי בכותל עם המלמד
חסידים במפגש רחוב
www.municipal.co.il
קפוטה ושטריימל
דליה בר אור
חסיד מתולדות אהרון בקפוטה ושטריימל בפסי זהב על רקע לבן, וחגורה חגיגית רחבה ולבנה
לבוש והנעלה חגיגיים לילדים
דליה בר אור
אחיה של הכלה בחליפות ואחותה הצעירה בשמלת פליסה בשתי שכבות
מחברי המאמר
עוז אלמוג, ר' רוז, דליה בר אור, תמר אלמוג

החלקים המסומנים במרכאות נלקחו מתוך "שלא שינו את לבושם" - מוסף חג הפסח של כתב העת "בקהילה", תשמ"ו. החומר מובא ברשותו ובאדיבותו של כתב העת.


נוצר ב-6/1/2008  |  עודכן לאחרונה ב-1/21/2010

תפישת הלבוש בחברה החרדית

למרות היותו חיצוני, הרי שהלבוש המסתיר עירומו של אדם והשומר על כבודו זוכה במקורות להתייחסות ולכבוד. בגמרא ( מסכת בבא קמא צא' ב') מובאים דברי רבי יוחנן שקרא לבגדים: "מכבדים", ובלשון המקור: "כי הא דרבי יוחנן קרי למאני מכבדותא".

אם הבגדים נתפסים ככלל כ"כבוד" הרי שבשבתות נדרש יתר כבוד לקראת "שבת המלכה". הגמרא (מסכת שבת קי"ג א') דורשת מן הפסוק: "שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול". (וכן נפסק להלכה. טור או"ח רס"ב) מכאן החיוב לכבד את השבת בבגדים מיוחדים ומכאן ההבחנה בין "בגדי יום-חול" ל"בגדי שבת" החגיגיים יותר ומיוחדים לשבתות, חגים ואירועים מיוחדים.

הלבוש, על פי התפישה החרדית, הוא חלק מזהותו העצמית של האדם. וכאשר מנסה הוא במזיד או שלא במתכוון לחרוג מזהות אימננטית זו אמורים בגדיו להזכיר לו מי הוא ולאן הוא שייך. 

מעבר לכך, הלבוש אמור ליצור ייחוד ולהבדיל "בין ישראל לעמים". המקור המצוטט רבות והנוגע לתפיסה זו הוא מדרש העוסק בשאלה: מדוע נגאלו ישראל ממצרים. והרי לא קיימו הם מצוות ובכל הליכותיהם דומים היו למצרים. (ובלשון המדרש: "הלָלוּ עובדי עבודה זרה והלָלוּ עובדי עבודה זרה (מדרש שיר השירים רבא ב' ו') המדרש עונה על השאלה, ומציין כי אחת הזכויות בשלהן נגאלו ישראל ממצרים היא: "שלא שינו את לבושם" (ובלשון המדרש המקורית: "ולא חילפו את שמלותם" – פסיקתא זוטרתא ו' – ו'). כלומר: למרות שבכל הליכותיהם דמו למצרים. הרי ש(גם) בזכות אי שנוי הלבוש זכו להיגאל. 

ניתן למצוא במדרשים לעיל את שרשי הדבקות בלבוש החרדי, כאשר המסר העולה מהם הוא: גם אם זנחת את מוסר אביך, גם אם חטאת, "אל תטוש תורת אמך" אל תשליך את הלבוש היהודי. הוא אשר ימשיך לשמור עליך ובזכות הקפדתך עליו – תיגאל.

הלבוש החרדי בעת המודרנית

בעת המודרנית, עם התרחבות תופעת החילון וההתבוללות, הפך "הלבוש המסורתי" לשדה קרב בין תומכי המודרנה לשומרי המסורת. בהונגריה (וברחבי האימפריה ההבסבורגית) היה זה רבי משה סופר, החת"ם סופר (1762-1839) רבה של העיר פרשבורג ומי שהוכר כ"רבן של כל בני הגולה" באירופה, שתרם רבות לשימור הלבוש החרדי המסורתי . הוא שהוביל את המאבק (או המגננה) בהתבוללות וברפורמה והשתמש (שלא במשמעותו המקורית - הלכתית) בביטוי "חדש – אסור מן התורה" כלומר: כל שינוי, תוספת או גריעה, גם אם אין הוא סותר את הנאמר בתלמוד ובפוסקים – אסור.

בפולין, היה זה בעל "חידושי הרי"ם" רבי יצחק מאיר מגור. תלמידו הגדול של הרבי מקוצק ומייסד שושלת גור שניהל את המערכה נגד "גזירת הלבוש" (דרכה ניסו השלטונות הפולניים לכפות לבוש 'מערבי' על יהודי פולין) ואף הגדיר אותה כ"שעת השמד" (מונח הלכתי המאפשר מאבק עד ל"יהרג ואל יעבור" גם בשל שנוי צבעו של שרוך הנעל) רבי יצחק מאיר עצמו, נאסר על ידי השלטונות ורק כאשר אלפי חסידיו יצאו לרחובות ורשא , כדי למחות על מעצרו, שוחרר על ידי השלטונות (ראה הרחבה בערך "סימני היכר חזותיים").

"השלטונות בפולין, שנוכחו לדעת כי לא יוכלו לאלץ את היהודים להתבולל בין שכניהם הנוכריים, התכוונו לפגוע ביהודים וחייבו אותם ללבוש מלבושים מיוחדים אך דווקא מלבושים אלה הפכו להיות מקור גאווה, והוא הוא הלבוש החסידי שההולכים בדרכי החסידות מתגדרים בו ואינם מוכנים לוותר עליו בשום פנים."

המאבקים נסכו הילת קדושה בלבוש החסידי וכך עד לימינו. הרבי מצאנז – קלוייזנבורג (1905-1994. שרד את מחנה אושוויץ) מצא בזניחת הלבוש היהודי ובלבישת מלבושי גויים את הפתח לשואה: וכלשונו: " ובארץ אשכנז אשר שם התחילו להתלבש בלבושים מודרניים משם נפתח הרעה וגברו הצרות" ( שיעור מוקלט פרשת בהר-בחקותי תשמ"ג – מצוטט ע"י הרב יצחק שלמה וורטהיימר "בהימוט מוסדי תבל" ). יש בכך גם פרדוקס מסוים, שכן רוב המלבושים החסידיים חיקו או הושפעו מלבוש הגויים.

פועל יוצא מן הנ"ל: מקובל אצל חסידים שלא להסיר את "הלבוש" גם בהיותם בביתם. כשמירה נוספת מפני יצר הרע העלול לפתות אדם גם בביתו. "וגם כשיהודי בתוך ביתו, עליו לזכור ולהזכיר לעצמו מי היו אבותיו ואבות אבותיו." . כמו"כ, בישיבות החסידיות לומדים התלמידים בבית המדרש כשהם לבושים בבגד עליון.

ברוסיה ובליטא מאידך, לא "לקחו קשה" את "גזירת הלבוש" ולא ראו בה נושא הראוי למאבק בסגנון "יהרג ואל יעבור". יהדות רוסיה ברובה (כולל חסידות חב"ד ליובאביטש) עברה ללבוש מערבי "קצר".
עם התגברות תהליכי החילון וההשכלה במזרח ארופה ובמקביל, עם ירידת ערכם של תלמידי הישיבות שכונו בכנויי גנאי בפי מתנגדיהם. (בספרות ההשכלה ובעיתונות אותה תקופה מצויים בטויי לעג לרוב על ה'חשוכים', ה'פרזיטים' 'חובשי הספסל' ה'שייכים לעבר' ועוד,) ראו ראשי הישיבות הליטאית הגדולות צורך לחזק את מעמדם ואת ביטחונם העצמי של בני הישיבות והלבישו אותם ב"מילה האחרונה" של אופנת הגברים (של תחילת המאה): חליפות קצרות בהירות מהודרות. עניבות תואמות. כובעים רחבים. משקפיים מודרנים, ומקלות הליכה. מובילי התהליך היו רבי נתן צבי פינקל ראש ישיבת סלובודקא - הוא "הסבא מסלובודקא" (הסבא = "הזקן" במשמעות: הבכיר. תרגום לא ממצה למונח האידי "אלטר") שהלבוש המהודר השתלב בשיטת המוסר שלו, אשר שמה את הדגש על "גדלות האדם" - וישיבת מיר שתלמידיהם נודעו בלבושם המודרני והעכשווי.

תלמידי ישיבת סלובודקא, שעלו לארץ ישראל בשנת תרפ"ד ויסדו את "ישיבת חברון" נחשדו בהשכלה על ידי בני הישוב הישן שלא היו רגילים לבחורי ישיבה "לבושים דייטש" (לבוש גרמני) והם יראים ושלמים. היה צורך בהתערבותו של רבי חיים זוננפלד. רב הקהילה החרדית בירושלים שהעיד עליהם כי אין פגם ביראת השמים שלהם.

בעוד שבאירופה היה צורך בשילובם ובאי דחייתם של תלמידי הישיבות ברחוב היהודי הרי שבארץ ישראל בה קמה קהילה חרדית חדורת ביטחון עצמי, אמור לבוש זה ליצור שונות המשדרת הבדלה מן הרחוב הישראלי החילוני ולהזכיר לצעיר כמו למבוגר את מקומו. ראשי הישיבות הליטאיות אינם מייחסים אמנם קדושה ללבוש הישיבתי, אך מגדירים אותו כ"מדים". כשם שחייל הנמצא בשרות לובש מדים מוגדרים, כך בחור ישיבה הנמצא בשרות התורה לובש את מדיו המוגדרים.

כיום, לבושם של תלמידי הישיבות הליטאיות ושל הציבור הליטאי כבר אינו "מודרני" ואינו עונה על הגדרות האפנה העכשווית. אך הוא נותר לבוש מערבי שמרני (חליפה קצרה / עניבה/ כובע לבד) ומתייחס לצווי אופנה (אם כי פנימיים).

במאמר מוסגר נבהיר: הלבוש הייחודי יוצר את השונות לשני הצדדים. הן לצעיר החרדי האמור להרגיש "שלא בנוח" באירועים חילוניים והן לצד החילוני המצפה מהחרד למימוש התדמית הגלומה בבגדים הישיבתיים. בחור ישיבה שיכנס לפאב תל אביבי חבוש בחליפה ומגבעת יזכה לתשומת לב ולהרמת גבה קולקטיבית מיושבי הפאב.

כל גווני השחור

הצבע השחור, הדומיננטי בלבוש החרדים, משותף לקבוצות דתיות שמרניות ברחבי העולם כולו (מוסלמים, נוצרים ואחרים) הוא משדר אחידות, הומוגניות ואי חריגה מן התלם. הצבע האחיד מהווה, יחד עם כללי הלבוש, היורדים לפרטי פרטים, והמחייבים כל אחד ואחד מאנשי העדה, אמצעי פיקוח חיצוני ועצמי על הפרט.

ההקשר הראשוני של הצבע השחור אינו חיובי: המשנה(במסכת מידות ה'-ד'. מצוטט במס' יומא יט' ב') מתארת כיצד הסנהדרין הייתה דנה את הכהנים " ומי שנמצא בו פסול היה לובש שחורים ומתעטף שחורים ויצא והלך לו ושלא נמצא בו פסול היה לובש לבנים ומתעטף לבנים ונכנס ומשמש עם אחיו הכהנים". 

מאידך, עולה מן המקורות כי אדם הלובש בגדים שחורים מכניע את ליבו ואת יצרו. "רבי אילעאי אומר אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא" (מסכת מועד קטן יז' א') המפרשים במקום מסבירים כי לבישת הבגדים השחורים נועדה למנוע ממנו את העבירה: "וכיון שיראה עצמו לבוש שחורים ומתעטף שחורים משתבר יצרו ונמנע ואינו עושה" (תו"ס הרא"ש. שם).

אפשר שזה מקורו של הצבע השחור. ייתכן שהשמרנות והמכובדות אותה הוא משדר גרמה לנפיצותו בציבור החרדי. ייתכן גם כי הצבע השחור האחיד מסמן גם צניעות (הימנעות להבליט את עצמך) סולדריות קבוצתית (אני לובש את מה שלובשים אחיי) וחיי רוח (אני נמנע מלהשקיע מחשבה בלבוש, שהיא חומרנית וארצית בטבעה).

יצויין כי היו בעבר "מנהיגי חסידות מהפכניים". הרבי מ"שומרי אמונים" (הרבאהרלך) וכן הרבי מלעלוב הנהיגו בבואם לירושלים את לבישת הלבוש הבהיר כדי להשתלב במרחב (הערבי). ("תפארת בית דוד" – תולדות אדמו"רי בית לעלוב. ויינשטוק) חסידי 'תולדות אהרן' עדיין לובשים את ה"זברות". חסידי לעלוב לעומתם, חזרו אל השחור.
 
אצל הליטאיים, ובפרט בישיבות הפתוחות כ"חברון" ו"עטרת ישראל", ישנם רבים שחליפותיהם אינן שחורות. אך למעט מספר יוצאי דופן בכל ישיבה, לא יחרגו רוב התלמידים מן הצבעים השמרנייים הקלאסים. (כחול / אפור) את הגיוון והצבע יעניקו ללבושם באמצעות העניבה.
 
קיים בגד אחד יוצא דופן: ה"קיטל" שצבעו לבן נלבש על ידי כלל הציבור (אשכנזים) , חסידים וליטאיים כאחד ב"זמני דין" (ראש השנה, יום הכיפורים, חתן בעת חופתו) ועל ידי שליח הציבור בתפילות מיוחדות (ליל א' של סליחות / תפילות גשם – טל / הושענה רבה ועוד) לקיטל אין כיסים ואין צווארון. הוא מוגדר כ"בגד מתים" ותפקידו להזכיר לאדם "לאן אתה הולך" כדי שיתעורר לחזור בתשובה. הצבע הלבן בקיטל מסמל הן את התכריכים והן את הטהרה (אותה מסמל הצבע הלבן: "אם יהיו חטאיכם כשני – כשלג ילבינו" { ישעי' א' יח'}) אליה נדרש להגיע המתפלל.

סימני הכר כלליים

הלבוש הליטאי המודרני

ליטאים ככלל, מודרניים בלבושם ומתאימים אותו (עד לגבול מסויים) לרוח האופנה האירופאית האלגנטית העכשווית. הדבר נובע מן ההתייחסות ללבוש בתור דבר המכבד את לובשו,ולא כשמירת המסורת. הלבוש כולל חליפה קצרה. עניבה וכובע לבד. מעבר לחליפה והכובע, בכל שאר פריטי הלבוש יועדף תמיד הסיגנון האלגנטי-סולידי על פני ה'זרוק'.

רכיסת בגדים ימין על שמאל

"כל בגדי החסידים מיוצרים כשהכפתורים, או הרוכסנים, נרכסים ימין על שמאל. המקור לכך נמצא במכתבו של רבי מנדל מרימנוב זי"ע שכתב, כי על פי תורת הסוד יש לבצע כל פעולה מימין לשמאל, (כדי להגביר את מידת החסד המרומזת בימין).

חסידים הקפידו מאוד על 'ימין על שמאל'. כדי להמחיש עד כמה היה נוהג זה מושרש בקרב החסידים, מספרים אגדה מימי מלחמת-העולם הראשונה: מעשה ביהודי תמים, שהתגורר באחת מעיירות פולין. הכוחות הרוסיים התקרבו לעיירה, והיהודי החל לחשב את צעדיו כיצד להימלט על נפשו. אך אז צצה בעיה: לאן שלא ימלט, יזהו אותו על פי בגדיו כיהודי ויהרגו אותו מיד. לאחר מחשבה מאומצת, הבליח במוחו התם 'רעיון'. בתמימותו כי רבה, לא היה לו ספק כי רק גויים לובשים בגדים הרכוסים משמאל לימין. כיוון שכך, יהפוך את כפתורי מעילו, כך שיהיו אף הם משמאל לימין, וכולם יהיו בטוחים כי 'גוי' הוא.

גם בימי השואה, כשאנשים איבדו צלם אנוש, הקפידו חסידים בני עלייה שלא ללבוש בגדים שכפתוריהם אינם נרכסים ימין על שמאל. היה זה ניסיון קשה מאוד, משום שהנאצים סיפקו מדים אחידים. למרות זאת, אותם יהודים הסירו את הכפתורים וחיברו אותם שוב בכיוון ההפוך.

בספרו 'רב טוב', כותב בעל ה'ייטב לב' מסאטמר בהתייחסו למדרש שנגאלו ישראל ממצרים בזכות שלא שינו את שמם, את לשונם ואת מלבושם: "היהודים במצרים לבשו בדיוק אותם בגדים שנהגו המצרים ללבוש. כלפי חוץ לא היה ניכר שום הבדל. ההבדל היחיד היה שהיהודים הפכו את כפתורי לבושם כדי שיהיו רכוסים 'ימין על שמאל'. ובזכות זה נגאלו ממצרים.

עד עצם היום הזה מקפידים ברוב החסידויות ללכת בכפתורים הנרכסים מימין לשמאל. מלבד במקום אחד: המכנס. שם הרוכסן עשוי משמאל לימין. מדוע? נימקו צדיקים: כדי 'לזרוק' משהו לסטרא אחרא."

בגדי משי (ללא צמר)

"בכל הדורות הקפידו חסידים שלא ללבוש בגדי צמר. זאת, עקב חשש של שעטנז (עירוב) עם חוטי הפשתן, בהם נהגו לתפור את הבגדים באותם ימים. עיקר ההקפדה שלא ללבוש בגד מצמר הייתה בשבת. אבל חסידים בני עלייה הקפידו על כד גם בשאר ימות השבוע. במקום בגדי צמר לבשו בגדי משי, בהם לא היה חשש לשעטנז.

החשש משעטנז גרם גם להעדפה של ה'בקישטע' בשבת, העשוי ממשי, למרות מחירו הגבוה לעומת זה העשוי מצמר. הקפדה זו נשמרה גם בימות החורף הקרים של מדינות מזרח-אירופה, בהן התגוררו באותם ימים רוב החסידים. ההקפדה הייתה שלא ללבוש גם מעילים העשויים מצמר. מאחר שכן, התהלכו החסידים עם מעילים מפרווה, כפי שנוהגים אדמו"רים רבים ללבוש גם כיום.

ההקפדה של חסידים שלא ללבוש בגדי צמר, הייתה כה חמורה, עד כי בכל הישטיבלאך' הייתה קבועה תקנה: "כל מי שלובש בגדי צמר אינו יכול לגשת להתפלל לפני העמוד!". עד היום ניתן למצוא תקנה זו בתקנות ה'שטיבלאך' החסידיים העתיקים בצפת. במקומות אחרים לא החמירו כל-כך, והתקנה חלה רק על מי שרצה לעלות לתורה - אז נאסר עליו ללבוש בגד עשוי צמר.
סיפור חסידי ממחיש את ההקפדה של גדולי ישראל שלא ללבוש בגדי צמר, גם במקרה שאין ברירה אחרת: שנה אחת הגיע בעל היחידושי הרי"ם' מגור אל רבו, הרבי מקוצק, ובידו תשורה לראש-השנה: סכין (אצל חסידים, מקובל לקנות סכין לראש השנה, כסגולה לפרנסה. וכלשון הפיוט: "החותך חיים לכל חי"). 

משום מה, שכח היחידושי הרי"ם' לטבול את הסכין בטרם הגיש את התשורה לרבו. הרבי, שהרגיש ברוח-קודשו, כי הסכין לא הוטבלה, פנה אל היחידושי הרי"ם' ואמר: "וכי בגלל שכבר לבשת גרבי צמר לרגלך (לאחר שהצטנן מהקור העז ששרר באותם ימים) לא צריך לטבול את הסכין?,..."

לפני יותר מחמישים שנה, האופנה השתנתה. השימוש בניילון גבר ויצרנים החלו לעשות שימוש בבדים סינתטיים. אז באה הרווחה: החייטים החלו לייצר בקיטשע מניילון, מה שגם הוזיל את העלויות באופן משמעותי."

מכנסיים

אורך המכנסיים בקרב חסידים

"בכל הקשור למכנסיים חלה נסיגה משמעותית בקרב הציבור החסידי. עד למלחמת-העולם הראשונה, לא היה חסיד שלא התהלך במכנסיים קצרים וגרביים שחורים ארוכים, שהגיעו עד הברך. באמצעות לבוש זה ניתן היה לזהות יהודי חסידי. מכנסיים ארוכות, נחשבו באותם ימים לפריט לבוש מודרני.
השינוי הראשון התרחש לאחר מלחמת-העולם הראשונה. באותם ימים החלו חסידים לצאת למסחר, ולא חשו בנוח להסתובב בירידים במכנסיים קצרים. בשעתו הייתה ידועה האמרה: לסוחרים החסידים יש שני סוגי מכנסיים. לקראקא (שם התגוררו) - מכנסיים קצרים. לקטוביץ' (שם התקיים היריד) - מכנסים ארוכים.

על הוויית החיים באותם ימים ניתן ללמוד מהסיפור על סוחר חסידי שהגיע לווינה, עיר מודרנית, כשהוא לבוש במכנסיים קצרים. אבל, הסוחר לא קשר את חוטי המכנס. וכך, חוטי המכנס השתלשלו כלפי מטה, בלי שום צורה. כששאלו לפשר הדבר, הסביר: כשיצאתי לדרך אמרו לי ידידיי בפולין, שבווינה צריך לשלשל את המכנס כלפי מטה. לכן פתחתי את הקשר. כדי שהמכנס ישתלשל כלפי מטה...

שינוי משמעותי יותר התרחש לאחר מלחמת-העולם השנייה. כיום, רוב החסידים אינם הולכים במכנסיים קצרים בימות החול, אלא רק בשבת. החסידות היחידה כמעט בה עדיין לובשים כל החסידים מכנסיים קצרים ם באמצע השבוע, היא חסידות בעלזא."

כיום, כשמכנסיים ארוכות כבר אינן נחשבות ללבוש מודרני, לובשים אותם החסידים בימות החול. בשבתות וחגים עדיין לובשים מכנסיים קצרים וגרביים לבנים או שחורים (בהתאם להשתייכותם החסידית).

סוגי המכנס החסידי

הגברים המבוגרים במגזר החסידי לובשים ביומיום מכנסים שחורים (בציבוריות החרדית מוגדר "מבוגר" כנער מרגע היותו בר מצווה). חריגה יחידה ואפשרית בצבע המכנסיים יכולה להתבטא בכחול כהה מאוד, (מעט בקרב החסידים, יותר בקרב הליטאים). עדיפות ניתנת למכנסי 'בגיר' מחויטים בקרב המעמד הבינוני- גבוה, ובכל מקום אחר בו נמכרים מכנסיים קלאסיים.

אין הגבלות בעניין הבד, אולם יש ללבוש מכנסיים ארוכים, כהים, בסגנון מחויט קלאסי, בגזרה ישרה ולא צמודה. אריג המכנסיים עשוי בד"כ תערובת פוליאסטר 50% עם כותנה 50%, המקנה למכנסיים יציבות במראה, ונוחות בטיפול כמו כביסה וניקוי.

ל"צעיר" בחסידות החרדית ישנן שתי תקופות לפני ההתבגרות – ילדות עד גיל 8-9, וילדות עד גיל 13.
ילדים עד לגיל 8-9 מורשים ללבוש הכול באופן חופשי בכל מובן של גזרה, קו, צורה, טקסטורה וצבע. במידה ומדובר בבנש"ק {בנם של קדושים – צאצא ישיר של אדמו"ר, מנהיגה של חסידות} - תסתיים "החגיגה" אף בגיל מוקדם יותר.

התחושה שעוד מעט קט "יבלע" שהילד בעולם המבוגרים השחור-לבן, גורמת לאמהותיהם לפרץ של השקעה, בכפוף לאפשרויותיהן הכלכליות. הן מנצלות את "חלון ההזדמנויות" כדי להלביש את הזאטוטים כל זמן שניתן ללא מגבלות . ילדים בני שנתיים ושלוש, קודם ולאחר ה'חלקה', שעדיין אינם מודעים ללבושם, מופיעים כנסיכים קטנים בחליפות אירופאיות מצועצעות ובברטים מעוצבים. התלבושות מותאמות באופן משפחתי. 

כל האחים (הקטנים) ילבשו את אותה תלבושת בגדלים שונים. כך, עד ליום בו יעבור הילד לתקופת טרום התבגרותו השניה ובגדיו יהפכו לאחידים ודומים לאלו של עולם המבוגרים.

החל מגיל 8-9, על הצעיר ללבוש מכנסיים ארוכים, שחורים כהים, בדיוק כשל אביו, מלווים בחולצה בעלת חצי שרוול בקיץ או בשרוול ארוך. המכנסיים עשויים מאריג גברדין, בחיבור מלוכסן, בצפיפות גדולה, המקנה למכנסיים מראה יציב, מתערובות של פוליאסטר, כותנה סרוקה, צמר או פוליאסטר 100%. כאמור, החל מגיל בר מצווה, הנער הוא גבר לכל דבר, גם בלבושו. 

מכנסי מועד וחג שונים מהמכנסיים המיועדים לימי החול. בחסידות סערט ויז'ניץ האברכים (הגברים הנשואים) לובשים מכנסיים חגיגיים גם בשבתות ולא רק בחגים ומועדים. אלו מכנסיים באורך 3/4, בצבע שחור מאריג גברדין יציב בצפיפות גבוהה של חוטים בשיטת חיבור מלוכסן מתערובות של פוליאסטר, כותנה סרוקה, צמר או פוליאסטר 100%. בקצה המכנסיים שוליים תפורים למסילה ובה מושחל שרוך משי, לרוב סינתטי. את השרוך קושרים מעל הגרביים הלבנים המגיעים עד הברכיים.

צעיר מגיל 13 לבוש כחרד מבוגר לכל דבר ועניין. בשונה מהאברכים, הלובשים מכנסי 3/4 בשבת ובמועד, הוא לובש מכנסים שחורים כהים וארוכים, מאריג גברדין יציב וצפוף, העשוי בדרך כלל מתערובת פוליאסטר וכותנה, או פוליאסטר וצמר.

מכנסי הליטאים

מכנסיים בתוך הגוון הכהה ניתן למצוא מלבד השחור והכחול גם את האפור, החום והרוק,בגוונים כהים עד כהים מאד.קיימים דוגמאות שונות וסוגי בד שונים הנבחרים עפ"י טעם אישי. ברוב הישיבות אסור ללבוש מכנסיים מכותנה, ועל כן לא ניתן לראות אותם בחנויות בריכוזים החרדיים. בימי החול המכנס והז'קט יהיו בצבעים שונים. בשבתות ובמועדים תילבש חליפה ייצוגית חגיגית בה תואמים הז'קט והמכנס.

חולצות

חולצה חסידית

"גורלן של החולצות החסידיות האותנטיות לא שפר מגורלם של המכנסיים. גם פריט לבוש זה, שבעבר היה מקובל בקרב כל החסידים, איבד אט-אט את מקומו לטובת החולצות של העידן החדש.

מהי חולצה חסידית? חולצה ארוכה מאוד, ללא כפתורים. בפתח החולצה היה חוט, באמצעותו היו קושרים את שני קצות החולצה. כפתורים הס מלהזכיר. אלת נחשבו פריט מודרני והיו מחוץ לתחום. 

דבר נוסף שלא היה בחולצות החסידיות: כיסים. אלה נחשבו להמצאה מודרנית שאין מקומה בקרב חסידים. כפתורים בשרוולים? לא עלתה על דעתו של אי-מי שיש בכלל דבר כזה.

רבי יהודה הורביץ מדז'יקוב זי"ע, היה אומר: בשנים עברו נהגו לקשור את החולצה בחוט וגם את המכנסים, שהיו קצרים, נהגו לקשור בחוט. וכך, כשאחד היה מתלהב בתפילה, היה אוחז בשני צדי החולצה ומותח מעט את החוט. החולצה הייתה נפתחת מעט ובאותה הזדמנות התאפשר לקצת יראת-שמים להיכנס לתוכו, ללא יכולת לצאת החוצה, כיוון שגם המכנסיים היו קשורים למטה. אבל היום, התאונן ר' יהודהליה, המכנסיים ארוכים ואינם קשורים, ואילו החולצה סגורה בכפתור. אפילו אם מישהו מתלהב בשעת התפילה ופותח את הכפתור העליון, הרי שיראת שמים מיד נופלת החוצה דרך המכנסיים.
באחד הימים, כך מספרים, נכנס יהודי חסידי לבית מדרשו של הרבי מגורליץ זי"ע. אותו יהודי שכנראה כבר 'פתח עיניים' לעולם הגדול, לבש אמנם חולצה חסידית, אבל כבר תפר בחולצתו כיס. הרבי, שהיה ידוע בחריפותו, ניגש אליו, וללא אומר ודברים הכניס יד לתוך כיס חולצתו של הלה, נתן משיכה עזה וקרע את הכיס.

את החולצות החסידיות נהגו החסידים ללבוש עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה נשתנו העתים, וגם בתחום זה חלה נסיגה. כיום רוב החסידים לובשים חולצה עם כפתורים רגילים, אולם מקפידים שהכפתורים יהיו מימין לשמאל.

למרות זאת, ניתן למצוא גס כיום חסידים רבים המקפידים ללבוש חולצה חסידית, אס כי בוצעו בה מספר שינויים לעומת החולצה המקורית. כיוס כבר לא ניתן למצוא חוט בו קושרים את החולצה. במקום החוט ישנם שלושה כפתורים בחלק העליון, בהם רוכסים את החולצה. וכמובן, אין כיסים ובשרוולים אין כפתורים."

סוגי החולצות בקרב החסידים

חולצות היומיום של המבוגרים במגזר החרדי הן בצבע לבן, מסוג כותונת גברית, מכל סוג של אריג.
בקיץ מותרת חולצת סריג מסוג 'פולו', שמתאפיינת בגזרה לא צמודה, ישרה, בעלת צווארון, חצי שרוול ופריפת כפתורים באמצע קדמי. מאפיין נוסף של חולצת הפולו היא הטקסטורה של הסריג, היוצרת מראה לא חלק. גברים במשרות ציבוריות ובמקצועות חופשיים, וידם משגת, לובשים חולצות–מותג לבנות כמו 'פולו רלף לוריין', קלווין קליין, 'טימברלנד', טומי הילפינגר (רובם מן הסתם אינם מודעים לעובדה שהוא אנטישמי) ועוד. את החולצות קונים ב'משביר לצרכן', 'ונדום', 'דיוטי פרי' או במקומות אקסקלוסיביים יותר.

גם בימי חג נהוג ללבוש את אותה החולצה הלבנה. רוב הגברים החסידיים לובשים ציצית מעל חולצה ביום יום. המחמירים ישנים עם הציצית גם בלילה מעל חולצת הכותונת.

לאירועים מיוחדים, כמו שמחות במשפחה הקרובה, לובשים החסידים חולצה עם אפקטים של פסים בצורת האריגה. הרכב הבדים לחולצות כותנת הוא תערובת כותנה ופוליאסטר, וכותנה 100% בחולצות משובחות.

בשבת וחג לובש החסיד מעל החולצה ציצית מיוחדת, השונה מהציצית הרגילה בכך שהיא עשויה צמר נקי, וצבעה לבן שמנת. (גוון לבן שבור – off-white).

חסיד ברסלב לובש חולצה לבנה, אמנם, אולם צפוי שנראה אותו בחולצה בסגנון חופשי יותר, הן בגזרה - פחות מחויטת, יותר רחבה, הן בבד (בד כותנה הודי מקומט) והן בפרטים - צווארון סיני, לדוגמא. זמרים נערצים במגזר, המקיימים ערבי 'רוק-חרדי', כמו עדי רן מישראל או מתיסיהו מארה"ב, משמשים מודל חיקוי בחסידות זו. הם לובשים גם חולצות בגווני כחול, ומערבבים סגנונות שונים בלבוש. מתיסיהו מצטלם לתקשורת גם בחולצות סווטשירט עם צווארון ספורטיבי שבפתחו רוכסן.

צעיר חסידי מעל גיל 13 לובש חולצה לבנה מאריג, ממש כמו אביו האברך: שרוול ארוך, או חצי שרוול בקיץ, צווארון וכפתור באמצע קדמי.

חולצות הליטאים

עד גיל 12 לובשים תלמידי ה'חדרים' הליטאים חולצות צבעוניות, בדרך כלל משובצות מבד פלנל כותנה. המודרנים יותר ילבשו חולצות טריקו אם כי ללא כיתובים או ציורים שונים, המכנסיים יהיו גם מכותנה או קורדרוי.

תלמידי בתי הספר החרדיים הפריפריאליים (השייכים לרשת החינוך העצמאי) לובשים לבוש מודרני יותר. מכנסי כותנה. חולצות טריקו צבעוניות נושאות כיתובים ונעליים מעוצבות.

בשבתות לבושם של הילדים שחור/ כחול (מכנסיים) ולבן (חולצה).

החולצה לרוב תהיה ארוכה גם בימות הקיץ [בחלק מן הישיבות אסורה חולצה קצרה] בדרך כלל 100% כותנה או מעורב כותנה\פוליאסטר,הדוגמא (אם קיימת) תהיה בצורת פסים או ריבועים בדגמים שונים אך עדיין בצבע לבן. כמו כן מגוונים את החולצות ע"י מספר הכפתורים בשרוול או בצווארון. בשבת מקובל ללבוש חולצת חפתים.

גברים במשרות ציבוריות ובמקצועות חופשיים, וידם משגת, לובשים חולצות-מותג לבנות כמו 'פולו-ראלף לורן', קלווין קליין, 'טימברלנד', 'טומי הילפינגר' ועוד. את החולצות קונים ב'משביר לצרכן', 'ונדום', 'דיוטי פרי' או מייבאים מחו"ל.

ז'אקטים חליפות ומעילים בחסידויות

ז'אקטים ומעילים ליומיום בקרב חסידים

הגברים החסידים נוהגים ללבוש ביום יום מעיל שחור רגיל, שאורכו עד מתחת לברך ועשוי מבד 'רגיל' (רעקל). רגיל במובן זה, שאינו בד ברוקד משי, המיועד לקפוטה של שבת. בעלי היכולת לובשים ביום יום מעיל עשוי תערובת צמר ופוליאסטר, או עשוי צמר נקי.

בחורף מתחברת למעיל בטנה מאריג עבה מצמר, על ידי רוכסן ארוך, המקיף את פנים המעיל מדש הבגד, דרך העורף לדש השני. 

תווית המעיל מעידה על מוצאו – אנגליה, ועל כך שתפירתו משובחת, מחויטת, ונעשתה בעבודת יד. מחיר מעילים מחויטים בעבודת יד נע בין 450 – 1000$.

מעילו של אדם רם מעלה בחסידות, קל וחומר של אדמו"ר, ליום יום עשוי משי טבעי משובח ועבה. 

חסידים ירושלמיים ותיקים לובשים מעיל שהוא מעין חלוק שחור הקרוי "חאלאט". הדשים עגולים וצרים בנוסח המיושן. לחאלאט שלהם יש חגורת בד, לא גארטל רגיל, הצמודה למעיל באמצעות לולאות וכפתורים המצויים בסופו.

החסידים הקיצוניים בירושלים מחצרות תולדות-אהרון, תולדות-אברהם-יצחק ושומרי-אמונים, לובשים מעיל בטקסטורה של פסים, שמזכה אותם לעתים גם בתואר "זברות". צבעו אפור כהה עם פסים בצהוב בהיר או זהוב, ובחגים ומועדים הפסים זהובים על רקע בהיר.

חסידי גור לובשים ביום חול מעיל שסוע מאחור, וכמו רוב הקפוטות – יש בו כיסים המופנים כלפי הגב. הסיבה פרוזאית למדי – שהבחור או האברך לא יוכל להגיע בחסות הכיס אל ערוותו ולעשות שם "מעשים מגונים". המעיל יכול להיות גם בצבע כחול כהה. הוא נחשב למודרני יחסית, כי הדשים העליונים מחודדים ובולטים ואינם עגולים וצרים.

חסידי בעלז, ויז'ניץ ושאר חסידויות גליציה לובשים מעל חולצה לבנה רגילה מעיל שחור ארוך מאוד וסגור מאחור לחלוטין. צעיר ואברך נראים אותו דבר ביום חול; אברכים בעלי יכולת לובשים מעיל שחור ליום יום עשוי צמר נקי במראה חלק, או משולבי פס עדין בהבדל צבע מזערי מרקע הבד, ובאריגה צפופה המקנה לבגד נפילות טובה.

מה שמייחד את חסידי סאטמר הוא בעיקר המעיל: הוא אינו ארוך כשל יתר החסידים, ואיננו קצר כשל הליטאים: מעיל שלושת-רבעי. סימן נוסף: במעילם יש שתי שורות של כפתורי רכיסה, (double-breasted) שישה כפתורים בסה"כ ולא שלושה בלבד.

חסידי חב"ד לובשים חליפה קצרה רגילה ביום חול, בצבע שחור, אך אלו שאינם שמרנים עשויים ללבוש חליפה משובצת בצבע אפור חום כהה וכחול כהה.

צעירי החרדים לובשים, כמו המבוגרים מעיל שחור רגיל, שאורכו עד מתחת לברך. בנוסף למעיל זה, מקובל ללכת עם ספק חלוק ספק מעיל, מבד פשוט וסינתטי, הגזור כמו מעיל בעל צווארון ודש כשל ז'אקט של חליפה, לא מבוטן. מעיל זה נקרא 'שמאטע' בלשון העם, וניתן להסתובב עימו בשכונה, לשבת עימו ללימודים בישיבה, לשחק כדורגל ולהתלכלך בו. שמו הרשמי הוא 'ישיבה חלטס'. מחירו כ- 65 ₪, וניתן להשיגו בכל חנות לבוש חסידי בקרבת הריכוזים החרדיים הגדולים: בשכונת הדר בחיפה, בבני ברק ובירושלים, וגם בחנויות ללבוש חסידי מיובא.

ז'אקטים ומעילים לימי חג ומועד בקרב חסידים

חסידי ויז'ניץ, בעלז, סאטמר צענז וחצרות רבות נוספות לובשים מעיל מיוחד לשבת וחג הנקרא בשם 'קַאפטֵן -קפוטה'. הבד של הקפוטה מבריק, מברוקד עשיר, בעיקר אם הוא עשוי משי, ארוג בדוגמאות ג'קארד - טיש בעקיטשע (ראו בהמשך), או ממשי חלק, באריגת דושז – (אטלס משי) - א גלאטע בעקיטשע. הקפוטה עשויה משי טבעי, משי מלאכותי (זהורית ויסקוזה, אצטט וטריאצטט) ומשי סינתטי (פוליאסטר ופוליאמיד) חלק באריגת סטין או אטלס. אריגת האטלס מקנה לבגד מראה יציב ועבה יותר, וברק עמום יותר משל הסטין, בשל אופי חיבור החוטים באריגה.

הקפוטות מרשימות ביותר בזכות רקע הבד המיוצר בנול ז'קארד, המאפשר עיטור הבד באפקטים ציוריים שונים, תוך שימוש בחוטים בגוונים שונים של שחור. איכות האריגים תלויה בעיקר בהרכב הסיבים, מבנה החוטים וסמיכות האריגה. לכל האריגים מהם עשויות הקפוטות נפילות טובה, ורק מומחה יכול להבחין בין הרכבי המשי.

את המעילים החסידיים, את הקפוטות ואת ה"ישיבה חלאט" ניתן לרכוש בעיקר בשתי חנויות המייבאות אותן מאנגליה מהונגריה ומארה"ב. החנויות הן 'דסקל' ו'אמריקן' , והן נמצאות ברחובה הראשי של בני ברק.

יש עדיין תופרות ירושלמיות מעטות, המכינות את הקפוטות בביתן. זהו מקצוע העובר מאם לבתה, ובימינו הוא הולך ונכחד. את הבדים קונים אצל סוחרי בדים מהעיר העתיקה, הרוכשים אותם בעיקר בסוריה. הבדים מסוריה נקראים 'ברוקד דמסק', על שם העיר דמשק, שם מייצרים אריגי משי איכותיים בדוגמאות ברוקד.

טכניקת המדידה וההתאמה למידות הנכונות של האברך מעניינת, מאחר ואסור לתופרת לגעת בבגדו. אי לכך היא נותנת לו למדוד, מרחוק , בגד מדידה (הנקרא בלשון המקצועית 'טואל'), שעל פי ניסיונה עשוי להתאים למידותיו. את הקפוטה האמיתית היא תופרת לאחר שהאברך הלך מביתה, על פי ה 'טואל' שמדד.

מחירי הקפוטות נעים בין 450$ ל - 1200$, ואף יותר, בהתאם לחומרים ולמורכבות האריגה. בעלי היכולת קונים קפוטה לפני חג פסח, ולעיתים גם לפני שמחה במשפחה הקרובה, כמו חתונה של הבן או הבת. לעיתים האברכים קונים אותן בעת ביקור בחו"ל לרגל נסיעת עסקים או טיול משפחתי. 

החסידים בירושלים מחצרות תולדות-אהרון, תולדות-אברהם-יצחק ושומרי-אמונים, לובשים בשבתות ובחגים מעיל זהוב עם פסים שחורים ומעליו חגורה שרוחבה כ-18 סמ' בלבן ופסים שחורים ניצבים. המהדרין מוסיפים מעיל שבת עליון ממשי חום בשם "דזשובע-ג'בה".

חסידי גור לובשים בשבת קפוטת משי חלקה או מדוגמת בעלת ארבעה כפתורים לרכיסה. סביב המותניים הם קושרים גארטל (אבנט שזור חוטים) שחור. 

חסידי חב"ד לובשים מעיל עם שסע מאחור שאורכו עד מעל הברך בשבת, שנקרא 'סירטוק', והוא דומה לפראק של מנצח תזמורת. בקצה השסע שני כפתורים. בזמן התפילה יחצוץ האברך בין ערוותו לליבו בעזרת גארטל הקשור מעל ה 'סירטוק'.  

האדמו"ר (הרֵעב'ה) לובש כאמור בשבת 'קאפטֶן קפוטָה',

'ראזשעוואלקע' - מעיל משי

"ה'ראזשעוואלקע' הוא מעיל מיוחד, עשוי ממשי. בחסידויות שמוצאן בגליציה נהגו ללבושו בליל שבת. הסיבה ללבישת ה'ראזשעוואלקע' בלילות שבת היא על פי תורת הסוד ( משום 'אור המקיף'.) בשבת בבוקר מתעטפים בטלית משום 'אור המקיף'. היות ובליל שבת לא נהגו במרבית המקומות להתעטף בטלית, נהגו ללבוש מעיל מיוחד ממשי ל'אור המקיף". מסיבה זו, כשנסעו חסידים לאדמו"ר לא לבשו את היראזשעוואלקע', שכן הרבי הוא ה'אור המקיף'. זו הסיבה שעד היום בחסידות בעלזא לובשים החסידים בליל שבת את היראזשעוואלקעי רק כשהם נמצאים בביתם. כאשר נוסעים לאדמו"ר (או חסידים המתגוררים בירושלים בצל האדמו"ר) אין לובשים את המעיל.

כשהאדמו"ר מבאבוב, רבי שלמה זצ"ל, הגיע לארצות-הברית, הוא הבחין כי חסידיו באים לבית המדרש בליל שבת, ללא היראזשעוואלקע', משום שהיו בצל האדמו"ר. קרא האדמו"ר למספר חסידים וציווה עליהם להתחיל ללבוש 'ראושעוואלקע' גם כשהם מתפללים במחיצתו. והוא נימק את בקשתו: הרי רוב החסידים מתגוררים לידי בשכונת בורו-פארק. אם לא ילבשו פה 'ראזשעוואלקע', הדורות הבאים כבר לא יידעו שהיה לבוש כזה.

בספר 'בית צדיקים' (באבוב) מובא בשם הרב עזרי' פאללמאן, ששמע מהאדמו"ר מבאבוב זצייל, כי אין שום מקור לכך, שבמחיצת האדמו"ר אין לובשים 'ראזשעוואלקע'. לפי עדותו, הסיבה שבמחיצת האדמו"ר לא נהגו ללכת עם ה'ראזשעוואלקע', נעוצה רק בכך שכשהיו נוסעים 'נסיעה' לאדמו"ר, היו סוחבים חבילות רבות, שכללו בגדים לימי החול ובגדים לשבת. לכן, כדי להקל מעט על המשא, השאירו את ה'ראזשעוואלקע' בבית"

הבקיטשע (קפטן) – המעיל החסידי המשותף לשבת

"אחד הלבושים השבתיים, המשותף לכל החוגים החסידיים, למעט חב"ד, הוא הבקיטשע (קפטן), אותו לובשים במהלך השבת, בשעת התפילות והסעודות.

מקורו של הבקיטשע הוא קדום. עוד לפני תקופתו של הבעל-שם-טוב נהגו המקובלים ללבוש בקיטשע. אך בניגוד לבקיטשע השחור, אותו לובשים החסידים כיום, היה הבקיטשע באותה תקופה בצבע לבן. זאת על-פי האריז"ל, שכתב כי בשבת יש עניין ללבוש בגדים לבנים. גם הבעש"ט ותלמידיו המשיכו בהנהגה זו ונהגו ללבוש בשבת בקיטשע לבן. ידועה אמרתו של רבי יחזקאל משינוונא זי"ע, שאצל היחוזה מלובלין' היו 300 צדיקים לובשי לבנים שהיו בעלי רוח-הקודש.

על-פי הידוע, היחוזה מלובלין' היה האדמו"ר האחרון שלבש בשבת 'בקיטשע' לבן. תלמידו, הרבי 'שר שלום' מבעלזא, הפסיק הנהגה זו והיה לאדמו"ר החסידי הראשון שהחל ללבוש בשבת בקיטשע שחור. ומדוע ביטל המנהג? משום שהיו אנשים רבים, שלא היו ראויים לאצטלא זו, שהחלו ללבוש בשבת בקיטשע לבן, מה שהביא לזלזול במלבוש השבתי המיוחד.

ואכן, למעט תלמידיו המבוגרים של 'החוזה', החלו כל האדמו"רים ללכת בעקבות הרבי 'שר שלום' מבעלזא והמירו את הבקיטשע הלבן בשחור.

בימים עברו הקפידו החסידים שהבקיטשע יהיה עשוי ממשי. המגיד מטריסק זי"ע כתב בספרו 'מגן אברהם' על התורה, כי עניין לבישת בגדי משי בשבת הוא משום שהמשי בא מרימה של תולעים, וכשאדם לובש בגדים ממשי, הוא נזכר כי סופו הוא רימה ותולעה.
הבקיטשע אינו שחור וחד-גווני. יש בו שני סוגים: יש בקיטשע חלק אותו לובשים החסידים בשעת התפילה, ויש בקיטשע פרחוני אותו נוהגים החסידים ללבוש בעת סעודות השבת.

בגליציה, וגם היום בקרב רוב החסידיות, נהגו ללכת בבקיטשע הפרחוני גם בשעת תפילת מנחה של שבת אחר-הצהריים, וללובשו גם בשעת 'שלוש סעודות', הנערכת לרוב בישטיבל' בו התפללו מנחה.

בפולין, לעומת זאת, הקפידו החסידים ללכת בכל התפילות, כולל תפילת מנחה של שבת, בבקיטשע החלק. כיום שורר בלבול בנושא זה וחסידים רבים הולכים בבקיטשע הפרחוני גם בשעת התפילות. אם כי עדיין יש לא מעטים המקפידים ללכת לתפילה בבקיטשע חלק מיוחד.

קיים הבדל נוסף בין ה'בקיטשעיס' השונים: בעוד שהחסידים נהגו ללכת בבקיטשע שאורכו עובר במעט את הברכיים, האדמו"רים הקפידו ללכת ביבקיטשע' ארוך מאוד, שהגיע כמעט עד הנעליים.

ב'טישים', האדמו"רים נוהגים ללבוש בקישטע עם פרחים או צורות צבעוניות. בסיגעט נהגו האדמו"רים ללכת בבקישטע בעל פסים לבנים.

בחסידות גור נהוג בקרב החסידים להגיע ל'טיש' בבקיטשע דק, ישן ומשומש, משום שהחסידים נוהגים להידחק 'בשורות' המפורסמות בגור, והבגדים נספגים זיעה כתוצאה מהדוחק העצום. לכן נהגו בגור ללכת בבקיטשע ישן, כדי שלמחרת בתפילה יוכלו ללכת בבקישטע רגיל.
אחד הסמלים הידועים של ישיבת 'שפת אמת' בירושלים, היה המחזה הקבוע של מאות 'בקטשיע'ס', ספוגי זיעה מה'טיש', התלויים מחוץ לבניין הפנימייה, כדי שיתביישו בשמש. לבגדים המיוחדים של ה'טיש' היה אפילו שם רשמי: 'שורה וועש' (הבגדים של 'השורה'). הנהגה זו הייתה אצל כל אדמו"רי בית גור. בתשס"ד ביטל האדמו"ר מגור את 'השורות', וכיום בשעת ה'טיש' יושבים כל החסידים במקומות מסודרים. כיוון שכך, כבר אין דוחק כבעבר ואין עוד צורך בבגדים מיוחדים ל'טיש'."

'בגדי מלכות' של האדמו"רים

הקפוטה המיוחדת והמפוארת העוטפת את גופו של האדמו"ר היא המאפיין החיצוני העיקרי המבדיל בין אדמו"ר למלוויו ולקהל החרדים הנושאים אליו עיניים. גם ללא לימוד חקר תולדות הלבוש, ניתן להבחין בהדר המלווה את האדמו"ר בקרב המוני צאן מרעיתו, וזאת על פי פריט לבוש מיוחד זה. הפאר של הקפוטה מתבטא באיכות הבד, בטקסטורה שלו וכן בעיטורים מיוחדים - פרווה בחפתים ורקמה עשירה בשוליים.

הקפוטות של האדמו"רים באירועים מיוחדים בולטות במיוחד על רקע המראה השחור של הגברים החרדים בסביבתם. 

האדמו"ר מקאליב בולט במראה יוצא הדופן שלו, בשל הקפוטות הבהירות, וגם בזכות פאות לחייו הבלונדיניות/לבנות הפרועות. גם צווארון הקפוטה שלו מסוגנן, ומחולק לדש מבד ברוקד לבן כסוף, וצווארון בצבע שחור קונטראסטי. קפוטה אחרת לימים טובים עשויה מברוקד בצבעי ברונזה וזהב, עם חפת רחב מקטיפה שחורה, ונוספת בצבע זהב עמום עם עיטורים מפוזרים בשחור. 

האדמו"ר מסדיגורא מעדיף גם הוא קפוטות בהירות, בברוקד בגווני זהב או לבן וכסף. 

לאדמו"ר מצענז מבחר של קפוטות בכל מיני גוונים: ברוקד בשחור לבן, בדוגמא בולטת; קפוטה בהירה בגווני לבן על לבן; קפוטה שחורה חלקה; וקפוטה שחורה בדוגמת ריבועים ובתוכם נקודות בהירות. בחג סוכות תשס"ו הוא נראה בציבור בקפוטה שחורה עם עיטורי ז'אקרד בשחור מבריק, ובקפוטה בצבע חום כהה ועליה דוגמאת פרחים מופשטים וגדולים בזהב עמום. 

האדמו"ר מפינסק-קרלין מחבב גם כן קפוטות בהירות. הוא מופיע בקפוטה בלבן זוהר ועליה חגורה רחב מפוספסת. 

האדמו"ר מויז'ניץ מעדיף קפוטות בצבעים כהים, בסקלה של ברונזה, חום ושחור מעוטר. הוא ידוע בחיבתו לעיטורי פרווה. באירועים שונים בתקופת חגי תשרי, הוא נראה בציבור בקפוטה חדשה בצבע חום כהה, ועליה דוגמא של כתמים מעוגלים בכמה גדלים בגווני זהב עמום. באירוע אירוסין בקהילת סערט ויז'ניץ הוא נראה לאחרונה בקפוטה מעוטרת בדוגמת פייזלי (מוטיב טורקי מסורתי) במגוון שחורים מבריקים על גבי אטלס משי חלק. 

האדמו"ר מסלונים לובש קפוטה בשחור חלק. 

האדמו"ר מסקולען מתהדר בקפוטה מרשימה בגווני אפור וכסף. 

לאדמו"ר מזידיטשוב-ספינקא קפוטה בחום כהה עם דוגמא בהירה באפקט של כתמים בהירים. בחג סוכות תשס"ו הוא נראה בציבור בקפוטה בשחור עם דוגמא של כוכבים בצבע כסף – כחלחל. 

לאדמו"ר מגארליץ קפוטה נרכסת בכפתור כפול מלפנים, בגוונים אפורים כהים וכסופים וצווארון בשחור קונטראסטי. 

לאדמו"ר מרחמיסטריווקה קפוטה שחורה בעלת דוגמת עיגולים לבנים מסודרים באלכסונים. 

לאדמו"ר מקרעטשניף קפוטה חומה מוזהבת, בעלת גימורים בקדמי בקטיפה שחורה, וכן פסים שחורים או חומים כהים לאורכה. 
לאדמו"ר מנדבורנה-חדרה דוגמה של סלסולים בכחול כהה על רקע זהב פלטינה, היוצרים קונטראסט מרשים. 

האדמו"ר מליסקא מופיע בתפילת 'הושענא רבה' בקפוטה צחורה בעלת שוליים מרוקמים בלבן. 

האדמו"ר מקוצק לבש בחג סוכות האחרון קפוטה שחורה עם דוגמא של פרחים בגדלים שונים בצבע כסוף. 

האדמו"ר מפרימישלן לבש באירועי חגי תשרי קפוטה לבנה כשלג, עם שוליים מקטיפה שחורה בחזית הבגד, בשרוולים ומסביב לצוואר.

האדמו"ר מראחוב לובש גם הוא קפוטה חגיגית בצבע לבן עמום בעלת שולי קטיפה בשחור, שייחודם בכך שאינם סימטריים.

ז'אקטים ומעילים של צעירים בחסידויות

הקפוטות של צעירי החסידים נבדלות מאלו של האברכים בכך שהן חלקות, נטולות דוגמאות ג'קארד. נער בר- מצווה מקבל קפוטה בעלת דוגמאות ג'קארד, והופך מבוגר באירוע זה.

צעירים העומדים בפני שינוי במהלך חייהם, כמו בתקופה שבין ה 'ווארט' ( מיידיש – 'מילה', טקס הסכמה בין בני הזוג העתידיים לחתונה, שנערך לפני האירוסין) לנישואין, זוכים לקבל קפוטה מדוגמת, במוטיבים שונים בשחור על גבי שחור (קפוטת 'טון סור טון'). מי שיכול להרשות לעצמו, נותן לחתן המיועד גם בטקס האירוסין קפוטה מדוגמת חדשה.

ילדים, שעדיין אינם זכאים ללבוש קפוטה, לובשים בחג או באירוע חגיגי סוודר צמר הנראה כמו דגם מוקטן של קרדיגן, או ווסט צמר ללא שרוולים בקיץ, המאפיינים את לבוש המבוגרים, בצבעי אפור וכחול כהה.

גם הצעירים, כמו המבוגרים, לובשים ציצית מעל החולצה, ואף ישנים עמה בלילה. 

לאירוע חגיגי של חג או שמחה במשפחה הקרובה, ובעיקר בבר מצווה, הנער לובש חולצה לבנה מאריג בעל דוגמת פסים מבריקים מעט משטח פני בד החולצה.

ילדים קטנים עד גיל 13 לובשים חולצות צבעוניות, בדרך כלל משובצות מבד פלנל כותנה (בד מגורד מצידו האחד או משני צדדיו) בגוונים כחולים. חולצות מסוג זה היו מאוד פופולאריות בקרב ההתיישבות העובדת , מבוגרים וצעירים, בשנות הששים והשבעים בארץ.

גם בימי חג ומועד לובשים הילדים חולצות בכל צבע ואופי.

החליפה הליטאית

חלק מילדי הליטאים (עד גיל 12) לובש בשבתות חליפה מעוצבת ואף עניבה. מגיל שתים עשרה, עם כניסתם לשנת ה"בר מצווה", יתעדן לבושם של הילדים ויהפוך לשחור לבן.
בבר המצווה נכנס הילד לעולם המבוגרים גם בלבושו. הוריו ירכשו עבורו זוג חליפות וצמד כובעים:
חליפה חגיגית שבתית וכובע שבתי לצד חליפה פשוטה יותר וכובע מקביל ברמתו המיועדים לימות החול (עיתים נרכשות החליפות בחנויות לבגדי ילדים בשל מידות גופם הקטנות של בני המצווה). תלמידי החדרים, אותם שחגגו כבר את בר המצווה, יגיע גאווה אל החיידר לבושים בחליפה ובכובע.

בישיבות ובכוללים החליפה היא "בגד עבודה" הנלבש בקביעות. מכאן נגזר הבלאי המהיר של החליפה היום-יומית. לרוב, חליפה זו אינה מותג ולא נתפרה בתפירה עילית ולאחר תקופת זמן מסוימת תהפוך למהוהה . תפקידה הוא לשימוש פונקציונלי של יום יום (מדי תפילה. שלש פעמים ביום. בעת "סדר מוסר" ובאירועים נוספים). אצל בחורים השוהים בישיבה, שורדת החליפה זמן רב יותר מאשר אצל האברכים המגיעים בה מדי יום מביתם לכולל. באוטובוס, בהסעה, ברחובה של עיר, במרכול ובצרכניה.

בשבתות תהיה החליפה בגד ייצוגי ובהתאם לטעמו של לובשה, לאפשרויותיו הכלכליות ולישיבה בה הוא לומד / למד, אצל בעלי יכולת תהיה היא מצמר אנגלי משובח, או מתערובות צמר ופוליאסטר.יהיו בחליפה שניים, שלש או ארבע כפתורים כמתבקש מ"צו האופנה".

חתן, יקנה ליום חופתו "חליפת חתן". זו חליפת מותג גזורה, מעוצבת ויקרה. החליפה תהיה שחורה. רבי מקפידים כי בעניבה (ממשי) הנלבשת איתה לא יהיה צבע אדום (מאחר ויום החתונה נחשב כ"יום כיפור אישי" והצבע האדום מסמל את החטא).

רבנים ונושאי משרות תורניות לובשים את ה"פראק" שהוא חליפה ארוכה עם שסע מאחור שמעליו שני כפתורים,לבוש זה הוא סימן ההיכר של נושא משרה תורנית, חלקם לובשים אותו כל יום ואחרים רק בשבתות –דבר זה נקבע לרוב לפי חשיבות המשרה.

קיים מקור ללבישת לבוש ארוך בשעת החתונה. הפראק החל החל להילבש על ידי חתנים צעירים ממצויני הישיבות שסומנו כמרביצי התורה של הדור הבא. בחלוף השנים ובתהליך זוחל הפך הפראק ללבוש מקובל של בחורים ליום חתונתם. המנהג נפוץ בעיקר בישיבות הבני ברקיות (פונוביז' וגרורותיה) וזוכה לביקורת וללגלוג קל מחניכי הישיבות הירושלמיות (חברון וגרורותיה). המבקרים את הפיחות במעמדו של הפראק וטוענים כי "כיום מעיד הפראק על לובשו שזכר הוא, ותו לא".

לאחר החתונה, אם עדיין לא הפך האברך ל"נושא משרה תורנית" (וכך יקרה לרוב) יילבש הפראק במועדים בלבד. ניתן לראות בשכונות בני ברקיות שרוב תושביהן אברכים כיצד בימי החג משנה השכונה את פניה ומוצפת בלובשי פראקים. כבגד הנלבש בהפסקות של מחצית שנה, נגרמות "הפתעות" לבעליו עקב שינויי גזרה טבעיים המתרחשים בחדשים שחלפו מאז נלבש הפראק לאחרונה. זהו השלב בו יצטרך האברך להחליט: לזנוח את הפראק או לרכוש חדש.

הלבשת חורף  של ליטאים

הסוודר

אם בעבר, סוודרים מתכפתרים מתוצרת "השחר" בגזרות מיושנות ובצבעי שחור / אפור / כחול היו 'שם נרדף' לסוודר ישיבתי. הרי שכיום נלבשים סוודרים אלו בישיבות השמרניות בלבד. בישיבות המודרניות יותר וברחוב החרדי הליטאי יילבשו סוודרים עם רוכסנים דקים או עבים, בגזרות מתקדמות (צוארון / תיפורים / כיסים) מתוצרת פולגת או יבואני סריגים אחרים, אך עדיין בצבעים כהים.

מעיל הגשם

בעבר כונה מעיל הגשם הישיבתי "מעיל ספוג". המעיל יוצר ונמכר אצל חייטים בבני ברק ובירושלים או נתפר לפי הזמנה. בעלי היכולת והמודרניים היו מגיעים אל "סלפטר" – חנות יוקרתית למעילי גשם בתל אביב ורוכשים בה מעיל בד ארוך בעל גזרה מעוצבת. בשנות השבעים "כבשה את השוק" חנות "שטופר" בירושלים אשר בנתה קו ייצור של מעילי גשם מעוצבים בצבעים כהים (שחור / כחול) בעלי גזרה ארוכה עם שסע וחגורה כדוגמת מעילי היוקרה. מעילים מתוצרת "שטופר" היו זולים יותר,זמינים, ועכשוויים יותר, גם אם איכותם לא השתוותה למעילי היוקרה המעוצבים. צורתם הפכה לשם נרדף ל"מעיל ישיבתי". כיום מיובאים מעילים בגזרות אלו מתורכיה ומן המזרח הרחוק. אניני הטעם רוכשים את מעילי הגשם שלהם בחנויות יבוא אירופאיות. באזור ירושלים מקובלים (אצל בעלי היכולת) מעילי הקשמיר המחממים. גזרתם דומה ועלותם גבוהה.

אפודות (ווסטים) בחסידויות

"לבוש חסידי נוסף, שלא כולם נוהגים ללובשו, הוא הווסט' (אפודה). ישנם רבים הסבורים כי החסידים לובשים ווסט רק ליופי ולא מעבר לכך. אבל מעיון קצר במספר מקורות עולה, כי יש סיבה, כמו ביתר הלבושים, ללבישתו.

היות ועל-פי האריז"ל יש להקפיד שהטלית-קטן יהיה מכוסה, ואילו על-פי הלכה הטלית-קטן צריך להיות גלוי לעין כול, מצאו החסידים, שרצו לצאת ידי חובת שניהם פשרה מקורית: לבשו את הטלית-קטן על החולצה, ומעליו ווסט שיסתיר, באופן חלקי, את הטלית-קטן.
הווסט הנלבש מותח את הטלית-קטן שמתחתיו לאורך ולרוחב, כפי שפוסק להלכה בעל 'שולחן-ערוך הרב'.

בחסידות באבוב ובחסידיות נוספות בארצות-הברית, נוהגים החסידים ללכת בשבת בווסט לבן.
טעם המנהג: כאשר שביטל ה'שר שלום' מבעלזא, את לבישת ה'בקישטשע' הלבן בשבת, כוונה תקנתו למלבושים החיצוניים בלבד ולא לפנימיים. מאחר והווסט הוא בגד פנימי, נשאר הוא בלובנו. בארץ-ישראל, לעומת זאת רק מעטים מן החסידים לובשים וסט לבן בשבת."

לבוש לילה

טרנינג או פיג'מה רגילה מפלנל בחורף או מכותנה ופוליאסטר בקיץ, עם חולצת כותונת בעלת כפתורים או טרנינג, כמו שלובשים אנשים מבוגרים חילוניים.

המחמירים לובשים ציצית מעל החולצה או מעל הגופייה גם בלילה.
רבים נוהגים לחבוש כפה גם בשנתם. כדי שהכיפה לא תיפול מראשם בעת השינה הם חובשים "ירמולקה"(ע"ע) או "כיפת שינה" הגדולה יותר במידותיה.

חסידי גור אינם מורשים ללבוש פיז'מה בלילה, אלא תחתונים רחבים באורך ברך וגופיה ארוכה.

הלבשה תחתונה

ציצית

כללי

שם קיצור לטלית-קטן, בגד ליהודים שומרי מצוות, הנלבש מתחת לבגד העליון, כעין גופיה פתוחה שבארבע פינותיה מחוברות ציציות, שהן גדילי חוטי צמר המיוצרים במיוחד "לשם מצוות ציצית" ונשזרים על פי הוראות (הלכתיות) מדויקות.

הציצית עשויה צמר או (כך נהוג אצל ליטאים) כותנה משולבת פוליאסטר, בצבע לבן. 

ציצית לשבת וחג עשויה מצמר נקי ודק יחסית, וצבעה לבן שמנת. בהשוואה לציצית ליום יום, היא גדולה יותר, ורחבה מעבר למידת הכתפיים.

מקובל להלביש לילד את הציצית הראשונה שלו כחלק מטכס ה'חלקה' כדי לחנכו במצווה זו. יש המקדימים ויש המאחרים.

הציצית לא תילבש ישירות על הגוף כדי שלא תשמש כגופיה, המוגדרת כ"בגד בזוי שתפקידו לספוג זיעה". חסידים ילבשו את הציצית מעל לחולצתם. ליטאים יסתפקו בהוצאת חוטי הציצית לצידי המכנסיים. הבגד עצמו יילבש מעל לגופיה ומתחת לחולצה.

הציצית מוגדרת בהלכה כ"בגד יום" ואין חובה ללבשה בלילה. אך, על פי תורת הסוד, יש חיוב ללבשה גם בלילה. על כן נוהגים חסידים ויוצאי עדות המזרח לישון עם הציצית.

ציצית בקרב ליטאים

הציצית, (העשויה לרוב מכותנה – פוליאסטר ולא מצמר) אינה נלבשת בקרב הליטאים מעל לבגדים אלא מתחת לחולצה ומעל לגופיה. את חוטי הציצית מוציאים אל צידי המכנסיים כדי לקיים "וראיתם אותו". מצוות ציצית נוהגת ביום בלבד ולא בלילה. קודם שנת הלילה מסירים את הציצית ובבקר מברכים ולובשים אותה עם שאר הבגדים.

תחתונים וגופיות

בנושא הלבשה תחתונה אין בציבור הליטאי מוסכמות או סגנון מסוים

גברים חסידים לובשים, על פי הנורמה, תחתוני - גטקס מאריג כותנה בצבע לבן שאורכם כמעט עד הברך, רחבים מאוד " כדי שלא ילחץ ויביא לערעורים והרהורים אסורים".

האברכים משאירים את הגטקס לחורף, לימים קרים.

לאחרונה, החלו להשתמש בתחתוני מאצ'תונים, בעיקר בצבע לבן, אך גם בשחור ואפור, או תחתוני בוקסר בגרסה הלא-צמודה, של 'דלתא גליל' ודומיהם. המאפיינים המרכזיים של הדגמים הללו הם – סריג כותנה 100%, גזרה נוחה כתוצאה מארגונומיה (הנדסת אנוש) טכנולוגית ברמה גבוהה, היוצרת נוחות והתאמה לגוף הלובש.

הגופיות של הגברים החסידים הן גופיות סטנדרטיות מסריג כותנה בצבע לבן בקיץ, ובימות החורף הקרים לובשים גופיות ארוכות שרוולים מסריג כותנה בצבע לבן.

גרביים

גרביים חסידיים

הגבר החסידי גורב בימי חול גרביים שחורים בלבד, מכל מקור וסוג שקיים בשוק.

בשבת ובחג הגברים החסידיים - מבוגרים וצעירים - גורבים גרביים לבנים גבוהים עד הברך, כך שכאשר הם קושרים את מכנסי השלושה רבעים בשוליהם, נראים הגרביים הלבנים במלוא הדרם. אלו הם גרביים שעשויים במיוחד לחסידים, 'ללא תפר', כפי שנכתב על גבי התווית, ונקראים ביידיש : 'חסידישע זאקן'. הרכבם - 70% כותנה סרוקה, ו – 30% פוליאמיד.

"מקורן של הגרביים הלבנים עוד בימיה הראשונים של תנועת החסידות. תלמידי הבעל-שם טוב, שלבשו בשבת בגדים לבנים, כפי שנהוג היה בקרב מקובלים, נהגו ללבוש גם גרביים לבנים. כשהרבי 'שר שלום' מבעלזא זי"ע שינה בשבת את הבקיטשע מלבן לשחור, הוא לא החליף את הגרביים הלבנים. כיוון שכך, המשיכו החסידים ללכת בגרביים הלבנים בשבת.

עד מלחמת-העולם הראשונה נהגו רק אדמו"רים, רבנים וכלי-קודש כשוחטים, ללכת בגרביים לבנים בשבת. שאר החסידים התהלכו בגרביים שחורים. בפולין והונגריה היו מספר אדמו"רים שנהגו ללכת בגרביים לבנים גם בשאר ימות השבוע, כפי שנהוג אצל חלק מהאדמו"רים עד היום.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה, כשהשתנו העתים, החל המלבוש השבתי לחדור יותר ויותר בקרב החסידים, עד שלאחר מלחמת-העולם השנייה החלו כמעט בכל החצרות החסידיות ללבוש גרביים לבנים. בין החצרות החסידיות בהן נהוג ללכת בגרביים לבנים בשבת ניתן למנות את ויז'ניץ, באבוב ועוד."

הגרביים מיוצרים בתורכיה, בטכנולוגיה מיוחדת, דו -שכבתית, שבה פנים הגרב עשוי מכותנה, כדי למצות את תכונות הספיגה, והשכבה החיצונית עשויה מפוליאמיד, על מנת לשמור על גמישות הגרב ומתיחתה על הרגל. מחיר הגרביים, נכון לשנת 2006, הוא 34 ₪.

כדי למלא את ייעודם, עליהם להיות גרבי ברך, כלומר גרביים גבוהים. כדי שיחזיקו את הגמישות על הרגליים ולא ינשרו מתחת לשרירי השוקיים החסידים תוחבים את המכנסיים בתוך הגרביים - ביידיש קוראים לזה "הויזען אי די-זאקען", כלומר מכנסיים בגרביים. בסלנג החרדי הן נקראים 'גרבי קוזאק'; מקור המנהג בחסידי גור, שבאו מעיירה הסמוכה לוורשה, והילכו כך משום שרצו להימנע מללכלך מכנסיהם בבוץ.

כיום חסידים שמוותרים על גרבי הקוזאק, אומרים עליהם שהם 'קיצצו בנטיעות', כלומר – הפכו לפחות חרדים. באופן כללי, הביטוי 'קיצץ בנטיעות' הפך לסימן היכר של אי ציות לכללי הלבוש המלאים, ובכך מכנים מי שקיצר את מעילו, מי שגורב גרביים רגילים ולא ארוכים בשבת, ומי שקיצר פאותיו או האריך את שערו יתר על המידה.

את ההוכחה לכך שהמושג 'אופנה' לא זר לחרדים, למרות מראית העין, מצאנו על התווית של גרבי החסידים, במילים הבאות, לבן על גבי אדום: 'איכות ואופנה תפורים יחד'.

מספר חריגים:
חסידי גור גורבים גם בשבת גרביים שחורים, הדומים בתכונותיהם לגרביים הלבנים.
חסידי בעלז גורבים גרביים לבנים גבוהים בחגים ומועדים, אך לא בשבתות.

גרביים בקרב הליטאים

הגרביים יכולים להיות ספורט או אלגנט בדרך כלל בצבע כהה, יש הגורבים גרבי ספורט לבנות. גופיות קיימות בגזרה הרגילה או בסגנון "טי". תחתונים קיימים בכל הגיזרות והצבעים.

הנעלה 

נעליי החסידים

הנעליים המקובלות אצל הגבר החסידי הם נעלי עור בצבע שחור, סגורות בעלות שרוכים, מט או מבריק. כמו כן מותר לנעול ליום יום נעל ספורט שחורה בסגנון קלאסי ובסיסי, ללא סממנים המאפיינים נעל ספורט כיום, כמו חיתוכים וגימורים צבעוניים, כריות אוויר, לוגואים מודגשים וכו'.

הצעיר החסידי, כמו אביו, נועל נעלי עור בצבע שחור, או נעל ספורט נטולת סממנים צבעוניים ו/או בולטים, בצבע שחור.

עד גיל 8-9, רשאי הילד לנעול נעליים צבעוניות ורגילות כמו חילוניים.

בשבת וחג מקובל לנעול נעלי עור ייחודיות בצבע שחור. סגנון הנעליים של האברך נקרא 'פערטיל שיך' (נעלי רבע) או 'סירה'. אלה נעליים ללא שרוכים, מעור נאפה -שחור ומשובח. לאדם חילוני ייראו נעליים אלו כנעלי בלט לגברים, בשל עדינותן היחסית. סביב שולי הנעליים תפור סרט עור שחור ברוחב שני ס"מ, המקנה לנעליים מראה מוקפד ומהודר. לנעליים אין עקבים, אלא סוליה שטוחה וישרה, עם שקערורית לתנועה טובה יותר בחלקה הפנימי של הנעל. קשה להתחקות אחר המקור לנעליים אלה והועלו בעניין מספר סיבות:
א. בויז'ניץ אומרים שהנעליים נטולות שרוכים "כי הן יפות יותר".
ב. קיימת אמרה בנושא בשמו של רבי פנחס מקוריץ זי"ע. הסיבה שנוהגים לנעול נעלי 'פערטיל שיך', היא משום שהן דומות לנעלי-בית. מה שבא לרמוז לנו כי בעולם הזה שום דבר לא קבוע, ולכן אנו גם נועלים נעלים כאלו שרומזות על כך שהכול כאן ארעי.
ג. שריכת הנעליים היא פעולה יוצאת דופן. לשרוך, כמו להניח תפילין, צריך קודם את רגל שמאל ואחר כך את רגל ימין. יוצא שנעילת נעליים מושלמת כהלכתה צריכה להיות כך: נועלים נעל ימין, אך לא שורכים אותה; נועלים נעל שמאל, שורכים נעל שמאל וחוזרים לשרוך נעל ימין. התהליך מסובך ונעליים ללא שרוכים, מפשטים אותו.
ד. הנעליים נטולות השרוכים נוצרו כדי למנוע צורך בנטילת ידיים: בגלל החובה ליטול ידיים לאחר "נגיעה במקומות המטונפים" וביניהם, מגע עם הנעליים. נעלי הסירה נטולות השרוכים מאפשרות את נעילתן וחליצתן תוך היעזרות ברגל השנייה וללא מגע יד המחייב נטילה.

מגפיים בקרב חסידים

למרות שאין סייגים בעניין מגפיים, רוב החסידים בוחרים לא לנעול מגפיים, אלא נעלי עור בצבע שחור.
ישנם הנועלים מגפיים להבלטת אדיקותם, תוך רצון לאזכר את מסורת אבותיהם, כמו חסידי סקווירא הנועלים מגפיים כל ימות השנה כחלק מלבושם הייחודי, וכן האדמו"רים מויז'ניץ' ונדבורנה. נעילת מגפים נחשבת כסממן להידור וסמל סטאטוס: אין קשר בין המגפיים למזג האוויר – האדמו"ר נועל מגפיים כדי לשמר ייחוד, לא כאמצעי פונקציונאלי במזג האוויר. 

לא מקובל לנעול מגפיים בקרב הצעירים. המגפיים נחשבים לפריט מהודר, ואינו תואם את הצניעות המוטלת על הצעירים.

נעלי הליטאים

הנעליים של ילדים ליטאים עד גיל 12 בגווני השחור אך ניתן לראות מדי פעם תוספות צבע, בקיץ נלבשים סנדלים בסגנון קלוע (לא תנכי) בצבעים כהים.

נעלי השבת יהיו חגיגיות ושונות מאלו של יום-חול.

בימות החול, הנעליים המקובלות הן נעלי ספורט שחורות מהחברות 'ניק' 'ריבוק' 'ניו-באלאנס', בגימור עדין ובגווני השחור, או נעלי ספורט-אלגנט מחברות כמו 'רוקפורט' 'טימברלנד' או 'קטרפילר'. בשבת נועלים נעלי אלגנט בעלות סוליה שטוחה עם או ללא שרוכים.

סנדלים כפכפים ונעלי בית

סנדלים או כפכפים אינם פריטי הנעלה מקובלים בקרב החרדים מפאת מראם החושפני וה'זרוק'.
כפכפים מותרים בתחומי הבית בלבד, ולכן אין חשיבות לצורתן.
הכפכפים הנפוצים – כפכפי פלאסטיק עם רצועה רחבה על מגבהת כף הרגל, שמחירן כעשרים ₪. נועלים אותם גם בחורף וגם בקיץ.

נעלי הבית משמשים אך ורק בין כתלי הבית, ולכן 'לא עושים עניין' מפריט זה. לרוב, הגברים נועלים נעלי בית פשוטות מפלסטיק של 'גלי' (20 ₪), בחורף ובקיץ.

אביזרי נוי ותכשיטים

העניבות בקרב הליטאים

עניבות נלבשות רק על ידי הציבור הליטאי בשבתות ובשמחות, ולא על ידי החסידים. הן מקובלות בעיקר בקרב הליטאים המודרניים העונדים עניבה באופן נונשלאנטי, כשהקשר רפוי במתכוון.

נפוצות בקרב הליטאים עניבות משי 0או תחליף סינטטי) מסוגננות, בכל צבעי הקשת, כולל האדום האסור בדרך כלל בלבוש החרדי. על רקע העובדה שהחליפות השחורות בצירוף החולצות הלבנות הן מערכות לבוש בעלות מבנה סטאטי, שלא חלים בן שינויים אלא מזעריים בחלוף השנים, ניתן לקבוע בביטחון שהעניבה היא הפריט המעניין והגמיש היחיד במראה החרד הליטאי.

נושא משרה תורנית משלב בלבושו היומיומי עניבה אך זו תהיה סולידית ובגווני שחור לבן.
חרדים ליטאים המעורים בפוליטיקה ובעסקים, יבחרו עניבות יוקרתיות של Hilditch&Key, העשויות משי מבוטן ונחשב.

תכשיטים

גברים חרדים אינם עונדים טבעות, שרשראות, צמידים ועגילים, המוגדרים בחברה החרדית כתכשיטים נשיים.

תיקים

אין היגדים המתארים הגבלות או ציוויים בנוגע לתיקים. ניתן לומר שהבחירה בתיקים בקרב החרדים נעשית בגבולות התיקים העשויים עור שחור מט, או דמוי עור בדגמים קלאסיים ולא חדשניים.

חגורות

תפקיד החגורה בלבוש החרדי מוגדר כהפרדה בין הערווה ללב.

הגארטל החסידי

החגורה ששמה 'גארטל', עשויה סריגת חוטים שחורים, המתגלגלת לתוך עצמה, ובקצה החוטים השזורים זה בזה פתוחים לאורך של כ-15 עד 25 ס"מ. הרוב הולכים עם גארטל בעובי 2 ס"מ.

צעיר מגיל 13 לובש גארטל כמו שאר המבוגרים. ה 'גארטל' של הצעיר צנוע יותר במראהו משל המבוגר.
יש סוגים שונים של גארטל, והכלל ללבישת החגורה הוא: ככל שהגארטל עבה יותר, יש בכך משום אדיקות גדולה יותר והידור מיוחד.

באירועים וטקסים, האברך כורך סרט כפול ממשי, מאריג הקפוטה, קשור בצורת פרפר בעל קצוות משולשים, בנוסף לגארטל.

אדמו"ר חוגר גארטל עם חוטים שזורים ממשי שחור ועבה, בעל שרוכים מפותלים בעלי שנצים ארוכים הכרוכים בטבעות העשויות משרוך היקפי.

חסיד גור לא יעטוף עצמו ברחוב בגארטל, אלא בשעת לימודים ותפילה, כדי לעשות הפרדה פיזית בין ערווה ללב.

חסידי "תולדות אהרן", הקנאים של הרחוב החרדי, הולכים עם גארטל לבן, שעוביו כ-18 סנטימטרים.
הרוב הולכים עם גארטל שחור, שעוביו כשני סנטימטר בלבד.

החגורה הליטאית

גם בחגורות הצבע הוא שחור במגוון טקסטורות מט או מבריק. ניתן לראות גם תוספות כגון תיפורים לבנים או פיסות מתכת משולבות בחגורה,האבזם יהיה בגודל החגורה ולא גדול מדי או רועש.
הליטאים אינם לובשים "גארטל" כלל. את חובת ההלכה "להפסיק בין לבו לערווה" הם מקיימים בחגורת המכנסיים או בגומי של הלבנים.

שעונים

שעון עבור הגבר החרדי הוא שביל בריחה לביטוי עצמי ואמצעי הידור בתוך ים של איסורים והתניות. 

הגבר החרדי יענוד בדרך כלל שעון מחוגים אלגנטי, לרוב עם רצועת מתכת. גברים חרדים בעלי יכולת ומקצועות חופשיים, רוכשים שעונים יוקרתיים כמו רולקס טיסו או ראדו, ובוחרים את הדגמים הקלאסיים מבין המבחר, היינו שעונים אנלוגיים, בעלי רצועת מתכת פלדה או זהב; 

חרדים עם "אופק יאפי" מתגנדרים בשעון ''טאג אוהר' ב'מובדו', או ב 'ריימונד וויל', שעוני יוקרה אותם מובילים ידוענים כמו בראד פיט (טאג אוהר), פיט סאמפרס או בארישניקוב.

אך בניגוד למובילי תרבות אלו, הם לא עונדים את ה 'צעקה האחרונה'' של המותג (לאחרונה – רצועות צבעוניות בכתום או צהוב לגברים, ומסכי – מגע אלקטרוניים), אלא את הדגמים האנלוגיים (מחוגים) בגרסה המוזהבת, כי כך ניתן להפגין את העושר.

הטקס הראשון בו מקבל הגבר הצעיר שעון יוקרתי, הוא מעמד האירוסין, בו מקבל החתן המיועד שעון יקר, בדרך כלל שעון זהב, מידי החותן והחותנת לעתיד. באותו מעמד מקבלת ארוסתו שעון זהב יקר מידי החותנת והחותן המיועדים. השעון לארוס ייחשב בעיני צעיר חילוני נשי מידי או לא 'קול'.

החסידים נוהגים שלא לענוד שעון יד, שנחשב כפריט מודרני, מפני שבימים עברו לא נהגו לענוד שעון יד, ולכל אחד היה שעון כיס. בחסידות סקווירא אף נוהגים לומר: שעון על היד הוא "טבעת הקידושין של היצר הרע".

עד היום ניתן לראות חסידים רבים המקפידים שלא לענוד שעון יד. אלה, משתמשים בשעון כיס, המונח דרך קבע בכיס הקטן שב'ווסט'.

ישנם חסידים העונדים שעון יד על יד ימין, ולא על יד שמאל כמקובל, כדי להדגיש את אי היגררותם אחר ה'מודרנה'. עם זאת, כי היו צדיקים רבים שלא הקפידו על כך.

משקפיים

משקפי החסידים

בחצרות חסידיות לא מעטות נוהגים ללכת במשקפי פלסטיק ולא במשקפי זהב. זאת משום שמשקפי זהב נחשבות למודרניות יותר. כך מכבדים את הכלל 'חדש אסור מן התורה'. והיה מי שאמר כי על משקפי זהב נרמז בפסוק "נזם זהב באף..."
בין החצרות החסידיות בהן מקפידים היום ללכת רק במשקפי פלסטיק ניתן למנות את גור, סקווירא, ויז'ניץ ובעלזא.

משקפי הליטאים

בתחום אופנת המשקפיים, בקרב הליטאים, כמעט כמו בשעונים קיים מבחר רחב ביותר של מסגרות סגנונות וצבעים, וקיים ביטוי רב לטעם האישי, כמובן שעם עליית הגיל הסגנון נעשה יותר קלאסי.
משקפי שמש נלבשות על פי רוב רק בסגנון האלגנטי, מסגרות עבות או פלסטיק אינן מקובלות.
ככלל בילדים ישנה פחות הקפדה על הלבוש.

סיכות, קישוטי שיער, קוסמטיקה וטיפולי גוף

סיכות אסורות לגברים, מאחר והן נחשבות תכשיטי נשים.
קישוטי שיער אסורים, מה גם שהשיער מסופר קצוץ.
קעקועים ופירסינג אסורים על פי דין תורה.
חסידים אינם משתמשים כלל בבושם, או בדאודורנט בעל ריח.
גברים ליטאיים מתבשמים ומשתמשים בדאודורנט על פי העדפותיהם וטעמם. אניני טעם ישתמשו במותגים כ"פקו – רבן". "כריסטיאן דיאור. הבשמים מיובאים לרוב ביבוא אישי על ידי חברים / מכרים בני משפחה שעברו דרך ה"דיוטי פרי".

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • זוננפלד שלמה זלמן, האיש על החומה - מסכת חייו, פעליו, מנהיגותו ודברי ימי התקופה של רבי יוסף חיים זוננפלד ב, תשל"ה.
  • בלוי משה, על חומותייך ירושלים, תשכ"ח.
  • לוי אמנון, החרדים, כתר, 1988.
  • לנדאו בצלאל, תנועת החסידות, מחניים, פ"א.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • פיקאר א', "פסיקתו של הרב עובדיה יוסף לנוכח שינויים באורחות הלבוש", תרבות יהודית בעין הסערה: ספר היובל ליוסף אחיטוב, שגיא א' ואילן נ' (עורכים), עין צורים, 595. 

מאמרים וכתבות בעיתונות

  • "שלא שינו את לבושם", בקהילה - מוסף חג פסח, תשמ"ו.

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • תורמי ויקיפדיה (2008). בגדי שבת. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 21:16, מרץ 25, 2008. 
  • תורמי ויקיפדיה (2008). ציצית. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 09:24, מרץ 26, 2008.
  • תורמי ויקיפדיה (2008). צניעות. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 11:00, מרץ 25, 2008. 
  • תורמי ויקיפדיה (2008). גרטל. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.  אוחזר בתאריך 00:05, מאי 5, 2008.
  • תורמי ויקיפדיה (2008). קפוטה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 09:09, מאי 26, 2008

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על לבוש גברים בחברה החרדית (6)

    יוני

    חליפות חתן http://www.halifot.co.il
    יום חמישי י"א באב תש"ע 22 ביולי 2010

    ללא שם

    ומסופר בספר עולמו של אבא שבפרשבורג לא התקבלו בחורים שחבשו כובע חסידי.
    יום חמישי י"ח בחשון תש"ע 5 בנובמבר 2009

    מערכת

    תודה, נוסיף.
    יום שני ב' בטבת תשס"ט 29 בדצמבר 2008

    כ

    כ
    שבת ל' בכסלו תשס"ט 27 בדצמבר 2008

    מערכת

    יש עךר על זה! כנס שוב למדריך ותראה. אנחנו מסבירים בפירוט. זה באמת מעניין.
    יום רביעי י"ב באב תשס"ח 13 באוגוסט 2008

    גלעד פלד

    כל הכבוד! אבל מה עם הכובעים? זה נראה לי הכי מעניין...
    יום שלישי י"א באב תשס"ח 12 באוגוסט 2008

    הוספת תגובה



    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.